גם בחודשים הסוערים האחרונים משתדל יעקב בודו (93) להופיע עם המופע הקומי-מוזיקלי "הקצ'קעס של בודו" של תיאטרון יידישפיל. זהו סיפורן של שלוש שחקניות צעירות (גלי אשכנזי-לוין, שירלי לב ושריאל יוסף), שכל אחת מהן מנסה לשכנע את בודו לבחור בה ככוכבת הבאה של התיאטרון. הן מופיעות בפניו עם מיטב הרפרטואר היהודי במטרה לשכנע אותו לבחור באחת מהן כיורשת שלו, אבל לא יודעות שבודו לא צריך יורשת: הוא לא מתכוון לרדת מהבמה. "שום דבר לא בוער לי", הוא צוחק.
שריאל יוסף כתבה וביימה. את המוזיקה כתב מישה בלכרוביץ'. "אנחנו מציגים כשאפשר, במתנ"סים ובבית ציוני אמריקה בתל-אביב, ואני מקווה שאחרי שהמלחמה תסתיים, נחזור גם לפריפריה", אומר בודו. "אין שפה כמו היידיש. זאת שפה שמחממת את הלב יותר מכל שפה אחרת בעולם, רק חבל שהקהל שלנו מתמעט. פעם היינו מופיעים 60 פעם עם הצגה, ועכשיו בקושי 30".
בודו גם מחכה לעונה החמישית של "קופה ראשית" (כאן 11), שאמורה לעלות בחודשים הקרובים. "בזכות הסדרה הזו חזרתי יותר מ-60 שנה אחורה, לימים שהייתי פופולרי וחילקתי חתימות", הוא אומר. "אין כמעט יום שלא מחכים לי ילדים מחוץ לבית כדי שאעשה איתם סלפי. זה מאוד מחמיא".
זה נותן לך כוח להמשיך?
"אין דבר יותר נפלא מאהבת הקהל. הרגליים כבר פחות סוחבות, אבל המוח עובד, ואני עדיין מצליח לזכור את הטקסטים, וזה מה שחשוב. 'קופה ראשית' היא הבקשיש לחיים. אלוהים נתן לי את המתנה הכי טובה במקצוע".
ואיך אתה מסתדר במלחמה?
"יש לי ממ"ד בבית, והמשפחה דואגת לי. אם אני לא עונה לטלפון במשך חצי שעה, הם מיד קופצים אליי. אבל אני בסדר, ברוך השם. מדאיג יותר מה שקורה לחטופים ולחיילים שלנו. אתה מגדל משפחה, שזה ערך עליון בעם היהודי, ופתאום הילדים נחטפים. נקרע לי הלב כשאני רואה סבא וסבתא או אבא ואמא צועקים שישחררו את היקירים שלהם, ואף אחד לא מקשיב".
