1.
רפאל נדאל הוא ספורטאי שמעורר רגש. זה קורה מהרגע הראשון שאתה רואה אותו על המגרש, נער עם מכנסי שבע-שמיניות, גופייה, בנדנה בשיער וטניס פראי. אי-אפשר להישאר אדיש, או שאתה נסחף או שאתה נבהל. מה זה הדבר הזה? עומד משתאה מול הפלא. מי משחק ככה? מי חובט ככה, מי רץ ככה? הילד מגנט וכספית בגוף אחד והוא מתאבד על כל כדור.
התאהבתי. ממבט ראשון.
1 צפייה בגלריה
(יולי 2008: "מומחה חימר"? נדאל מדהים את רוג'ר פדרר בגמר ווימבלדון במשחק שרבים מחשיבים לגדול בהיסטוריה, ומוכיח שאין מגרש שהוא לא יכול לנצח בו | צילום: REUTERS/Kevin Lamarque)
2.
מעורר רגש, אמרנו? לא אמרנו בהכרח איזה. הפריצה של נדאל מתרחשת בעיצומה של הגמוניית פדרר, גאון שווייצרי שלוקח את הענף לספירות חדשות עם רמת ביצוע ודיוק כירורגי משולבת באסתטיקה מרהיבה אך סטרילית. אלו ימים שבהם אנשי המקצוע מתמוגגים מהסטייל האלגנטי של פדרר, פרשנים כותבים עליו שירה והאוהדים מתמוגגים מהקצב הסיטוני שבו הוא מוסיף גביעים לארון. פתאום מגיע הפרא הספרדי עם גופייה מוכתמת מחימר, מתחיל לחבוט במלך ואפילו לקחת ממנו תוארי גראנד סלאם.
אוהדי פדרר שנאו את נדאל. הם פחדו ממנו ובעיקר מהבשורה שהביא איתו. נדאל הפך את האליל שלהם לפגיע, לעיתים לחסר אונים ממש. בעקשנות של שור וחריצות של סמוראי למד נדאל להתמודד עם הכלים הקטלניים של פדרר, שייף את היתרונות שלו והפך לנמסיס של השווייצרי. לימים הוא גם שובר את שיא הזכיות הבלתי נתפס שלו בגראנד סלאם ומגיע עד ל-22.
היריבות נדאל-פדרר היא כל מה שאלוהי הספורט דמיינו כשהם המציאו את הטניס. מפוארת ומרהיבה, איכותית ומסעירה, יצרית אבל מלאת כבוד והדר. לפעמים נדמה שככל שמחנות האוהדים היריבים שרטו ושנאו, כך נדאל ופדרר התקרבו וחיבבו. מהסרטונים המשותפים שבהם שניהם פורצים שוב ושוב בצחוק ולא מסוגלים להשלים את הטקסט המתוסרט ועד אירוע הפרישה של פדרר, שבו נדאל אוחז בידו בהתרגשות ושניהם לא מצליחים לעצור את הדמעות. אי-אפשר לזייף את זה.
מעורר רגש, כבר אמרנו?
3.
יש ספורטאים שאתה מעריץ אבל לא בהכרח אוהב, ויש ספורטאים שאתה מתאהב בהם אבל הם לא כאלה גדולים שאפשר ממש להעריץ. עבורי נדאל הוא מהבודדים שהוא גם וגם. דומני שאצל רוב האוהדים השרופים שלו זה המצב. מעריצים, לעיתים מדובר באנשים מבוגרים שמתנהגים כמו גרופיז מתבגרים, שגם אוהבים את האיש כאילו הם מכירים אותו מקרוב, כמו היה בן משפחה. אח שלי גיבור, איך הבאת לו את הבקהנד שתי ידיים.
אוהבים לקרוא לנדאל גלדיאטור. הוא אכן לוחם, כנראה הכי גדול שנראה בזירות הטניס מאז ומעולם. אבל גלדיאטור משדר משהו כוחני מעורר אימה. נדאל הצליח להיות הלוחם הגדול שמביס את יריביו אבל איכשהו תמיד נלוותה לזה רכות ייחודית. רכות של חיוך נבוך, כמעט מתנצל, כשהוא מנצח את פדרר בגמר באוסטרליה וגורם לו לבכות, של מבט מבוהל כשחבטת ההחזרה שלו פוגעת בפניה של ילדה מביאת כדורים וריצה כדי לתת לה נשיקה מנחמת על הלחי.
נדאל הוא גלדיאטור שאתה חרד לברכיים שלו, לבקבוקים שלו שיעמדו בזווית הנכונה, לזה שישלים את הטקסים הקבועים שלו לפני שייגמר זמן ההגשה, שימצא את המילה באנגלית שהוא מחפש בתוך הראש וישגר אותה במבטא ספרדי – גלדיאטור שאתה אוהב.
4.
אחח כמה שאנחנו הולכים להתגעגע לנדאל. לטניס שלו, לווינר שאף פעם לא ויתר, לבנאדם. נתגעגע לאנרגיה, לריצות, לטופ ספין, לחבטה העוצמתית עם תנועת היד שממשיכה את התנופה ומסובבת את המחבט מעל הראש. נתגעגע למבט המרוכז, לחיוך, לאגרוף המונף ולשאגת הוואמוס.
מבחינתי נדאל הפך את הוואמוס לשלו. ברור, יש עוד טניסאים שעושים זאת, אבל אצל השור ממאיורקה זה היה הדבר האמיתי. ובפרפרזה: בסוף כל ואמוס שטניסאי שואג בספרדית, לא משנה אם זה בטורניר קטן בקזחסטן או במגרש המרכזי בפריז – יושב נדאל עם גוף מצולק מפציעות ו-22 תוארי גראנד סלאם ומחייך.
