רחל-מאופקים. שתי מילים שהן אחת. צירוף שלא ניתן להפרדה. כמו דמות מקראית. כאילו זירת ההתרחשות דבקה בשמה. כבר לא רק רחל, בטח לא אדרי, הולאמה. אפילו שמה כבר לא שלה.
הבמאית זהר וגנר אמרה: נעשה עליה סרט. ואמרה גם: ניתן לרחל מאופקים לביים את הסרט על רחל מאופקים. בכל זאת, היא גיבורת האירוע ההוא. כלומר היא האירוע. נראה מה ייצא.
זה אפילו לא היה הימור. את רחל אדרי שהפכה סמל לאומץ והישרדות הספקנו להכיר השנה. את הניצוץ שבה. את הבערה הפנימית שבה. את התושייה במצב צבירה עוגייה שבה האכילה חמישה מחבלים שהתבצרו בביתה עם בעלה ואיתה 20 שעות. אי-אפשר לא להתחבר אליה. היא מדביקה.
רק שאת האגדה שהייתה באמת על רחל מאופקים שמענו בכל כך הרבה הזדמנויות השנה, כמו אין-ספור תיעודים אחרים מהיום הנורא ההוא, כמו בלופ לא נגמר - מה שאומר שאנחנו בשלב שבו אין ברירה אלא למצוא דרכים חדשות לספר את ההיסטוריה.
זו כנראה הסיבה שהסרט "רחל מאופקים", ששודר אמש בכאן11, סופר בדרך שבה סופר, כשהוא נע במקביל על שלושה צירים שונים:
הציר הראשון הוא תיעוד האירועים סביב הבית באופקים מאותו היום. קרבות ירי, פציעות שוטרים, מו"מ עם מחבלים. סרטונים בלתי נתפסים.
הציר השני הוא תיאור האירועים באמצעות משחק. "אולי תגלמי את עצמך?" הציעה הבמאית וגנר לרחל מאופקים בשיחה שפותחת את הסרט. תביאי שחקנית השיבה. אז מירב גרובר מגלמת את רחל, ואלברט אילוז את דוד בעלה, בקטעים שבעיקר נועדו להשלים את הדרמה שלא צולמה בתוך הבית. קטעי המשחק מוסיפים באופן סמלי. הדילמות סביב צילומם, שמוצגות כחלק מהסרט, מוסיפות כבר הרבה.
הציר השלישי הוא רחל עצמה, העדות שלה למשל. היא לא מסופרת באופן קונבנציונלי, אלא בעקיפין. דרך שיחה עם גרובר שמגלמת אותה. דרך הנחיות שהיא נותנת בסט. "אבו-עמר יותר אגרסיבי", היא מתקנת לגבי אחד המחבלים. "היא צריכה לצעוק מהלב", היא מורה לגבי גרובר, כלומר לגבי הדמות שלה.
התוצאה, אם לדלג לשורה התחתונה, היא סרט מטלטל, מרגש, שמזגזג בעדינות בין שלושת רובדי הסרט, ולוקח ברגישות מכל אחד מהם.
בעיקר נוגע ללב הצער של רחל על הסט ממות בעלה דוד ז"ל בשנה האחרונה. מביטה באילוז מגלם אותו. אומרת כמה הוא דומה לו. רואה את בעלה בו.
הסצנה האחרונה, רגע אחרי החילוץ מהבית המבוצר, של רחל צורחת אל השמיים, של דוד מבקש אוויר, של הבן אביתר שלא יודע נפשו ביניהם – היא באמצעות תיעודים מאותו היום.
את הרגע הזה לא הייתה שום יומרה לספר בעזרת שחקנים. גם ככה, אם לא היינו יודעים שכל זה קרה באמת, היינו אומרים שיש פה סרט עם עלילה קצת מוגזמת.
בקטנה
ואם כבר השראה, אז פרופ' חזי לוי, מנהל בית החולים ברזילי. הוא והצוות שלו, גמרו על הלב בכתבה של הילה אלרואי אתמול, ב"מהדורת השבת" של ערוץ 13, שחזרה אל אירועי 7 באוקטובר. במקום שבו אני לא אבכה, אמר המנהל, אני לא צריך להיות. בכינו איתו.
