שיר כהן ידעה לא מעט מאבקים וניצחונות בחיים עצמם. המתאגרפת בת ה-23 שגדלה בבית קטן בטבריה התמודדה עם קשיים, אבל ידעה שהמסע הארוך שלה, שעדיין כותב את עצמו, מכיל אבני דרך חשובות שיעזרו לה ביום שיגיע הקרבות הגדולים בקריירה שלה.
בסוף השבוע שעבר הגיע אחד כזה. לוחמת האיגרוף התאילנדי הישראלית (52 ק"ג) גברה על אגדה בענף: איימי פירני הסקוטית, מתחרה שלא הפסידה במשך יותר מעשור, והגיעה עם 22 ניצחונות רצופים. זה קרה בקרב של ארגון הלחימה השני בגודלו בעולם, One Championship, באצטדיון לומפיני המפורסם שבבנגקוק, אחרי יומיים עמוסים נפשית, רגשית ופיזית. אולי מה שיתאר את השעות האלה בצורה הטובה ביותר הוא הביטוי "דם, יזע ודמעות".
הקרב הגדול שכמעט לא התקיים
האוהדים מורגלים לחלוקה לקטגוריות משקל בענפי הקרב הפופולריים, כשעל המתחרים להגיע בדיוק למספרים הנקובים, כאשר הם משתמשים בחליפות זיעה ודיאטות דלות נוזלים כדי להוריד במשקל. בארגון הלחימה בו נמצאת שיר כהן, מלבד בדיקת המשקל, עורכים גם בדיקת נוזלים כדי לראות מה רמת ההתייבשות של המתחרים. "הם לא רוצים שהספורטאים יהיו יותר מדי מיובשים", מסבירה כהן על הבדיקה השנייה. "עשיתי את זה פעמיים בקריירה ופתאום לפני הקרב הזה לא עברתי את הבדיקה".
מה עושים במצב כזה?
"נותנים לך בערך חמש שעות להחזיר את הנוזלים לגוף. את שותה הרבה-הרבה מים, אבל צריכה לא לעבור את המשקל. עדיין אפשר להתחרות גם אם את לא עוברת את בדיקת הנוזלים, פשוט צריך לעשות משא ומתן עם היריבה שלך. היא מקבלת אחוזים מסוימים מהפרס, לפי מה שהיא מבקשת. ביום הקרב הארגון החליט לשנות את החוקים, והיו לי רק שלוש שעות".
אפשר להחזיר נוזלים בפרק זמן קצר כזה?
"שתיתי מים ושמתי חליפת הזעה. יצאתי לרוץ. כשחזרתי המשקל היה בסדר, אבל בדיקת הנוזלים לא. אני שותה ליטר ועוד ליטר. מעמיסה, אבל לא יוצא פיפי. באו המארגנים, אמרו לי 'טוב, לא הספקת. הקרב מבוטל'. שמעתי וחשכו עיניי, התחלתי לבכות".
מה הרגשת?
"מבואסת. לא ישנתי בלילה, הייתי מאוד עצובה. המאמן והמנהל שלי סידרו לי הזדמנות נוספת יום למחרת, בטענה שהחוקים החדשים תפסו אותנו לא מוכנים. קמתי בבוקר והיו לי מספיק נוזלים, אבל לא היה לי זמן להוריד משקל. אמרו לי שאפשר לקיים את הקרב עם משא ומתן מול היריבה. היא רצתה 50 אחוז מהשכר, שזה המון. הסכמתי לתנאים וכבר לא חשבתי על הכסף ולא על שום דבר, רק לעשות את הקרב הזה בשביל עצמי".
כהן עלתה לקרב במדים צהובים, כאות הזדהות עם 101 החטופים, וגם הייתה נחושה לנצח את פירני הפייבוריטית. הסקוטית הובילה ברוב הסיבוב הראשון, אך כהן החלה להגביר את הקצב ולא הורידה את הרגל מהגז בכל הסיבוב השני והשלישי. השופטים העניקו לה את הניצחון פה אחד. "הייתי מאוד מרוכזת", היא מרשה לעצמה סוף-סוף לחייך בשלב הזה בראיון. "סיימנו את הקרב ופשוט אמרתי תודה לאל שלא ויתרתי אחרי כל המסע הזה".
"הצטבר אצלי זעם"
לאיגרוף התאילנדי הגיעה שיר כהן אחרי קריירה ארוכה בקיקבוקס, הכוללת בתוכה הישג שיא בדמות מדליית זהב ממשחקי העולם לפני שנתיים (תחרות בינלאומית לענפים לא אולימפיים). מיד בתום המשחקים היא נסעה לתאילנד לחופשה, אבל המשיכה להתאמן, בין היתר גם בענף בו עוסקת היום. אחרי מחשבות רבות, הבינה כהן שהיא רוצה לעבור לספורט מקצועני, בו פרסי הזכייה גדולים בהרבה. היא ארזה מזוודה ועברה לגור במועדון בו התאמנה בחופשה, שמממן אותה והיא חיה בו עד היום.
שיר נולדה למשפחה מסורתית ופשוטה, לדבריה. אב המשפחה היה המפרנס העיקרי, בעוד האם עבדה במשק בית. היא מעידה שמאמה למדה לעבוד קשה ולהישאר צנועה. בהיותה בת 14, התגרשו הוריה ואביה עזב את הבית. "היינו מאוד קרובים", מספרת שיר. "הוא היה הביטחון של הבית, איש חזק ודומיננטי. לקחתי את זה מאוד קשה. הייתי ילדה חסרת ביטחון. גם ביסודי היו מקרים של בריונות מהילדות המקובלות. השפילו והביכו אותי בפומבי".
הקיקבוקס היה מפלט?
"דרך אחי הגדול, שהיה מתאגרף בעברו, הכרתי מקום בטבריה שבו מתאמנים באמנויות לחימה והלכתי לנסות. בתור ילדה חסרת ביטחון שלא מדברת ואין לה הרבה חברים, הרגשתי שלפחות שם אני מוצאת את עצמי ויש לי משהו טוב, יש לי איזה כוח שלא הכרתי לפני זה. אהבתי את זה שבאמנויות לחימה לא צריך לדבר. את מבטאת את עצמך דרך הלחימה".
הרגשת שהקיקבוקס עוזר לך להתמודד?
"מסתבר שהצטברו אצלי המון תסכול וזעם שרציתי לפרוק. הספורט שיחרר בי משהו. תודה לאל שבאמת מצאתי משהו שהכווין לי את הדרך, הייתי יכולה ליפול גם למקומות לא טובים. אחרי שההורים התגרשו, לאמא היה מאוד קשה, גם כלכלית, גם בריאותית. היא הפסיקה לעבוד, ויצאתי לעבוד. לא הייתה הכנסה ורציתי לעזור כמה שיותר, יש לי עוד שני אחים קטנים".
במה עבדת?
"עבודות קטנות, מזדמנות. לפעמים הייתי שוטפת את חדר המדרגות בבניין בשביל 50 שקלים, או את בית הכנסת. הייתי עושה בייביסיטר, מוציאה כלבים לטיולים. לאט-לאט התחלתי גם להרוויח כסף מהקיקבוקס. התקדמתי ויכולתי לקנות פה ושם אוכל ודברים לבית. אמא שלי תמיד תמכה בי ותמיד העריצה אותי על מה שאני עושה. היא מקור ההשראה שלי, תמיד".
המשפחה באה לבקר אותך בתאילנד?
"לצערי לא. זה מאוד יקר ואין לנו דרך לממן את זה כרגע".
ומה קורה כשאת שומעת שיש טילים שהגיעו גם לטבריה?
"מאוד דואגת. אני עוקבת, דואגת ופשוט מתפללת. אני מאמינה באלוהים ומתפללת שיהיה בסדר ושזה יסתיים".
מצליחה לקיים אורח חיים מסורתי בתאילנד?
"בהתחלה הייתי מדליקה נרות שבת לבד בחדר, חגים ושבתות לא היו ממש. לא מזמן הגיע לגור לידי זוג, גבר ישראלי ואישה מקומית, והם התחברו אליי. עשיתי איתם שבתות ואת יום כיפור".
