בשנה הקשה הזאת האושר הוא אוורסט. קשה לטפס עליו כשברדיו המילים "הותר לפרסום" שוברות את הנפש. ובכל זאת, היו רגעים שבהם העזתי לנעול נעלי מטפסי הרים ולצעוד כמה צעדים שהיו הדבר הכי קרוב לריחוף.
בראש צעדי הנחמה האלה אני סופר את רגעי המשלחת הישראלית במשחקים הפראלימפיים שנערכו השנה בפריז. פריז, באסוציאציה שלי, היא עיר החלומות. היא העיר שמשורר כמו ז'ק פרוור הפשיט את המילים בשירי האהבה שכתב, עיר שבה ה"פדם פדם פדם" של אדית פיאף הוא המנון, עיר שבה מים זורמים כמעט כמו אותו יין שהגיע אליה מבורדו. ושם, בעיר המדהימה הזאת, באו ספורטאים ישראלים נכים והוכיחו שאפשר להניף מדליות גם על רגל אחת. ברור שהרגל האחת היא מטאפורה. קטלוג הנכויות הוא רב יותר. אבל במקרה שלהם הם כמעט מחקו את המילה "נכה" מהביוגרפיה שלהם.
הזלתי דמעה כשליהיא בן-דוד, חברת נבחרת ישראל בכדורשער נשים, והטניסאי אדם ברדיצ'בסקי נשאו את הדגל בטקס הפתיחה. הדמעה התעצמה בטקס הסיום, כשהדגל עבר לגל חמרני, קפטנית הנבחרת בכדורשער נשים, ולשחיין עמי דדאון, שזכה באולימפיאדה הזו במדליית ארד (50 מטר חופשי), במדליית כסף (150 מעורב אישי) ובשתי מדליות זהב (100 מטר חופשי ו-200 מטר חופשי).
ברגעים האלה, כשעמי וחברים אחרים עלו על הפודיום, הרגשתי שהנה בשנת חושך נדלקים פתאום גפרורי נחמה. ובהזדמנות זאת אני שולח להם שוב מחיאות כפיים.
כשעמי דדאון וחברים אחרים עלו על הפודיום, הרגשתי שהנה בשנת חושך נדלקים פתאום גפרורי נחמה. ובהזדמנות זאת אני שולח להם שוב מחיאות כפיים
