יש אנשים שחייבים להעביר שעה ביום בחדר הכושר. אני מקדיש לפחות 60 דקות בכל יממה לקריאת ספרים, חובה עם מוזיקה ברקע, באוזניות קשת טובות או בזוג רמקולים גבוהים ששוקלים כמוני. העיסוי הזה לנפש מתרחש בחדר המוזיקה הביתי. לרוב מונחים על הדום העץ, שניצב שם במרחק קבוע מהכורסה, שלושה ספרים: עיון, רומן טוב וכותר מהסוג שמכניסים לטרולי לפני טיסות.
הפסקול שמלווה את סשני הקריאה הוא בעיקר ג'אז: אחת החמישיות של מיילס דיוויס מהסיקסטיז, הרביעייה המיתולוגית של ג'ון קולטריין, הפסנתר של צ'יק קוריאה המוקדם, הגיטרה של פט מת'יני, הבס של צ'רלס מינגוס. מדי פעם יתגנבו פנימה איזה אלבום פרוג ישן ואהוב או רביעייה קאמרית של מלחין גרמני שמת כבר לפחות 150 שנה. מכיוון שאין לי תוכנית האזנה מסודרת, הפור נופל בתום שיטוט קצר על פני המדפים הרלוונטיים באוסף ועצירה אקראית על תקליט מסוים.
בצו 8 קשה לקיים את הטקס הזה. אי-אפשר להכניס לתרמיל מערכת סטריאו שיודעת להפיק צליל חם, עמוק ומלא בעלות שקרובה לשתי משכורות, ובוודאי לא לנייד אוסף מוזיקלי המוצג על פני שלושה קירות בחדר לא קטן. אז מצאתי תחליף – שק שינה צבאי (שאני כנראה החייל ה-1,000 שישן בו), כרית שאולתרה ממעיל הפליז הפלוגתי שקופל לריבוע, האפליקציה של ספוטיפיי, איירפודס, פנס ראש ואת הספר שתיכננתי לסיים בין סבבי היציאות שלנו. זה רחוק מלהיות אידיאלי מבחינת הגב ואיכות הסאונד, אבל זה עובד.
כשאני שוכב כך שם, קרוב לגבול הצפון, אני מצליח להתנתק מהשנה המשוגעת הזו, מהמשימות שסיימנו ומאלו שמחכות לנו למחרת. אפילו בלי לעצום עיניים ממש חזק, אני יכול לדמיין שבמקום לשכב על שק שינה בצבע חאקי במדי ב' ובנעליים אדומות כבדות, אני יושב כרגע יחף עם טרנינג בחדר האינטימי שלי.
התרגיל הזה, שהחזיק אותי לאורך חודשיים פלוס בסבב הראשון, משוחזר עכשיו בצו 8 השני. בינתיים זה עובד.
אי-אפשר להכניס לתרמיל מערכת סטריאו שלמה, אז מצאתי תחליף, וזה עובד
