זוגתי התקשרה. אתה רוצה לדעת איך מבשלים אוכל איטלקי? ודאי שרוצה, אמרתי לה, אף שהידיים השמאליות שלי בבישול לא התעלו אל מעבר לשקשוקה. מתברר שמדובר באחד האירועים שמארגנת עיריית תל-אביב, וההודעה הגיעה בדיגיתל, האפליקציה העירונית מלאת ההפתעות. עשרה שקלים. מחיר מציאה, גם אם זו לא תהיה ארוחת גורמה.
הגענו למתנ"ס בשכונה יפו ד', שמאוכלסת בעיקר בקהילת יוצאי אתיופיה. אט-אט התקבצה שם קבוצת הנרשמים מראש. שתי צעירות וצעיר מהשכונה, זוג ממוצא רוסי, ארבע נשים עם חיג'אב ועוד קבוצה קטנה של צעירים מהגרעין התורני. הבטתי בהם, בעצמי, וקיוויתי שנגיע לאוכל ולא לאיזו התקוטטות פוליטית. איך הרכב שכזה נכנס לחדר אחד?
הדקות הראשונות עברו בהסתגרות בקבוצות. פה ושם מבטים חוששים. האתיופים עם עצמם. כך הערביות. כך צעירי וצעירות הגרעין התורני. או אז הגיע השף, שהיה אמור להדריך אותנו בבישול. בחור צעיר, מזוקן, חובש כיפה. האגף הדתי-לאומני שולט כאן, הירהרתי.
אט-אט החלה ההדרכה. השף המדריך חילק אותנו לשולחנות לפי משימת המנה של כל קבוצה. אולי לא מרצון, ולא בהתלהבות, אבל התערבבנו. שתי ערביות עם צעירות דתיות, וכן הלאה. החומות הבלתי נראות החלו להישבר. "מה את עושה?" "מה אתה עושה?" מתברר שהצעיר האתיופי, שמישהו חשב בהתחלה שהוא איש תחזוקה מצוות המתנ"ס, הוא בכלל איש הייטק. הצעירות היו סטודנטיות. המדריך הוא בכלל שף מישיבה באזור גוש עציון.
פתאום מתברר שאלה שאמורים להיות אויבים, מסוגלים לדבר בנסיבות מסוימות. אף מילה על פוליטיקה, רק על אוכל, על טעם ועל החיים. כן, סתם דיבורים קטנים, שגרתיים, שהם עניין נדיר בין, נניח, מתנחל מגוש עציון לערבייה עם חיג'אב. אבל הנה זה קורה. וזה טבעי. וזה לא מאולץ. וכולם עסוקים בין לבין בהכנת היצירה שלשמה התכנסנו – ארוחת גורמה איטלקית שעשינו במו ידינו.
כל זה קרה לפני שבועות ספורים. רקטות ברקע. הרוגים. מתחים. רשתות חברתיות שחזרו מהר מאוד לשיח של שנאה. ואנחנו בימים של הם ואנחנו וגנבו לנו את המדינה. ופתאום איזה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. לא, אין צורך להיות חסיד של אשליות. מתחים היו ויהיו גם כשאין מלחמה ברקע, גם בלי כיבוש, גם בלי טענות מופרכות על אפרטהייד. הרי ספק אם אירוע כזה היה יכול להתרחש במאלמו שבשוודיה. או בפריז. אבל זה קורה בתל-אביב-יפו. פתאום זו הייתה ישראל אחרת. ישראל שהיא הרבה יותר טובה, סובלנית, מפויסת מזו שמצטיירת בעולם וגם אצלנו. זו ארצנו. אין לנו אחרת. ולא אבדה תקוותנו. ממש לא.
פתאום מתברר שאלה שאמורים להיות אויבים, מסוגלים לדבר בנסיבות מסוימות. אף מילה על פוליטיקה, רק על אוכל, על טעם ועל החיים
