להיות ישראלי שגר בחו"ל השנה היה גרסה מעוותת של פומו: אין טילים, אין אזעקות, אין מסביב אנשים שהשמיים נפלו עליהם לתמיד, ובאוקטובר הסתיו נותר מקסים. שום דבר מזה לא גרם לי להרגיש יותר טוב. זה היה מחורבן. לא מחורבן כמו לרוץ לממ"ד באמצע המקלחת, בוודאי לא כמו להיות משפחות שמחכות שנה שלמה שמדינת ישראל תעשה את הדבר האחד שלשמו היא הוקמה ותחזיר יהודים במצוקה הביתה; מחורבן אחר.
אבל בשנה הזו לפחות גיליתי את יוטיוב: לא את הפלטפורמה, אלא את פוטנציאל מחילת הארנב שלה. הקשבה לברוס ספרינגסטין היא טיפול העזרה הראשונה הקבוע שלי: הוא תמיד נמצא שם ברקע, בשאפל, מספר על אטלנטיק-סיטי ומתעקש על הארץ המובטחת. אבל לראות אותו בהופעות זה משהו שרק דמעות יכולות להסביר. המקום שבו לא רק שוכחים לשלוש שעות ממה שכואב, אלא גם מאמינים שאפשר להחלים.
ספרינגסטין תמיד מופיע כאילו זו הפעם האחרונה, בוודאי בסיבוב שהוא עושה בשנתיים האחרונות, כשהוא כבר באמצע שנות ה-70 שלו. לא משנה בן כמה הוא, יש לו רק הילוך אחד בהופעה, בכל הכוח, עם ורידים על סף התפקעות ומיתרי קול מיוסרים. את כל זה ידעתי, אבל במבוכי יוטיוב, באמצע הלילה, אחרי שסגרתי את החלונות של פייסבוק וטוויטר וכל יצרניות הרעל והחדשות הרעות, עם קליפ שהתחבר לקליפ שהתחבר לקליפ, גיליתי ספרינגסטין שלא כל כך הכרתי, ופה ושם רקדתי בחשכה.
הנה הוא, ממש ילד, עור ועצמות, הרבה לפני מסת השרירים, שר את Growing Up במועדון בניו-ג'רזי; הנה הוא ב-1982, עם הגיטרה שאיתה הוא מופיע עד היום, צורח את "שרי דרלינג"; הנה הוא בלונדון ב-1975, עם זקן וכובע צמר, שר את Thunder Road, והמפוחית עושה בדיוק את אותו קסם כמו היום; הנה The River מ-1980; והנה גם גרסה ישנה-ישנה של Badlands, שיר ההופעות הטוב מכולם שיצא לפני 45 שנה, שיר שמבקש מהאדם לחיות כל יום במלואו ולהמשיך לנסות בכל הכוח, עד שהאדמה הקשה הזו תבין שהיא צריכה להתייחס אלינו יותר טוב.
לראות את ספרינגסטין בהופעות זה משהו שרק דמעות יכולות להסביר, המקום שבו לא רק שוכחים לשלוש שעות ממה שכואב, אלא גם מאמינים שאפשר להחלים
