בשנה האחרונה יצא לי לחשוב, אולי בפעם הראשונה באמת, על הסרט זוכה האוסקר "החיים יפים" של רוברטו בניני. את הסרט אהבתי כבר כשהוא יצא, אבל הוא נראה לי אז כמו בדיה: נו באמת, איך אפשר לשקר לילד שלך במציאות כל כך אכזרית וקשה כמו השואה?
25 שנים אחרי שיצא הסרט, ראיתי שאני, ובוודאי עוד רבים, התנהגנו ועודנו מתנהגים כמו גווידו אורפיצ'ה, שאותו גילם בניני בכישרון רב, מתווכים לילדים את המלחמה הבלתי נגמרת הזו ומנסים להראות להם נורמליות במציאות הלא שפויה שבה אנחנו חיים כבר שנה. החלטתי שהם יקבלו חיים נורמליים ככל שאפשר, גם במציאות הקשה הזו. נזמין חברים הביתה, נצא, נטייל, בעיקר נתנתק. גם כשתפס אותנו מטח טילים בדרך לארוחה משפחתית, ונאלצנו לעצור ולחפש מקום מוגן, עשינו את זה בשקט וברוגע. לצערנו, יש רבים שזה לא אפשרי מבחינתם, בוודאי לא במציאות של 15 או 30 שניות זמן הגעה למרחב. כמה ימים אחרי דיברתי איתם על הריצה הזו, כי לא רציתי שזה יישאר בגדר טראומה. צריך לדבר על זה.
למעשה, אני חושב שאלמלא הילדים, החרדות הקשות שתקפו אותי מאז אותה שבת שחורה באוקטובר היו רק הולכות ומתעצמות.
בקיץ האחרון שירה חגגה 12 אביבים, ויצא שנסגרה לי הופעה בלונדון, אז אמרתי לעצמי, יאללה, ניסע יחד לכמה ימים ונבלה באחת הערים הכי מרתקות בעולם. זה באמת היה טיול כיפי: הצגות, סיורים, אוכל טוב – וכמובן, שירה בהופעה שלי. בלונדון. גאווה של אבא.
אבל אני לא אשכח את הערב הראשון במלון, לפני שיצאנו להופעה, כשנכנסתי להתקלח והשארתי את הדלת סגורה, אבל לא עד הסוף, למקרה שתהיה אזעקה. ופתאום נופל לי האסימון: אתה בלונדון! אז הבנתי שהחרדה, הטראומה, היא אצלי. תברח עד לונדון – היא איתך.
ובכל זאת, קצת אופטימיות. כי בשנה של לחימה וחדשות קשות היו גם התנדבויות, התארגנויות, מעשים טובים, ואנשים טובים, כך שאין לי אלא להאמין ולקוות שבסוף-בסוף יהיה פה טוב, החטופים יחזרו הביתה והמלחמה תיגמר.
והכי-הכי אני מחכה לרגע שבו אוכל למחוק לתמיד את אפליקציית פיקוד העורף.
החלטתי שנזמין חברים הביתה, נצא, נטייל. גם כשתפס אותנו מטח טילים בדרך, ונאלצנו לעצור ולחפש מקום מוגן, עשינו את זה בשקט וברוגע
