ב-8 באוקטובר, יום ראשון בבוקר, כשהנץ השחר על מציאות חיינו שהתהפכה לנצח, עמדו בפני כולנו שתי ברירות – לשקוע או לעשות. אני, כמו תמיד, נאחזתי בגלגל ההצלה המיידי והנאמן שמוכיח את יעילותו כבר שנים. וסליחה מחברותיי הקרובות ומבני משפחתי האהובים, אבל הפעם אני לא מתכוונת אליהם, אלא לעבודה שלי. קמתי בבוקר וברחתי לעבודה שלי, ושוב נוכחתי לדעת שהבחירה הזו היא שמצילה אותי מלפיתת הכאוס. שהדחיפות שדחפה את ידיי לתוך אש העשייה והפכה אותי פרודוקטיבית על ספידים, היא שהצילה אותי מחשכת התוהו ובוהו שלתוכה קרסנו.
אבל האם אני מספיק כנה עם עצמי? האם זו באמת הייתה הבחירה שלי? היום, במבט של שנה לאחור, אני מבינה שזו ממש לא הייתה בחירה: זה היה אינסטינקט הישרדותי-חייתי, בלתי נשלט, שניתז כמו קליע מאקדח ושלח אותי לפעול על אוטומט; היאחזות נואשת בגלגל שממשיך להסתובב בוואקום של זמן ומקום, שבו הכל מתפרק, והוא דורש ממני להיות אסופה ומתפקדת ויעילה ומפוקסת.
כן, זה מוזר למצוא מזור בעבודה, אבל גיליתי שזה מה שקרה לי. שיקעתי והשקעתי את עצמי בעוד ועוד כתבות וראיונות וניסיונות לנסח ולתעד את הזוועה שנכפתה עלינו, וזה כמובן חסך ממני את הצורך לעצור, לנתח, להפנים, לעכל, לנסות ולא להצליח לעולם להבין מה ואיך קרה לנו ב-6:29 בבוקר של 7 באוקטובר.
כן, ברור שלא המצאתי כלום, בוודאי גם לא חידשתי דבר לאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, שקבע ששני דברים יצילו את נפש האדם – אהבה ועבודה. כל מי שנאחז בעשייה, הרי נוקט כך, פעמים רבות שלא במודע, בדיוק מתוך אותו דחף הישרדותי קמאי שדוחק בנו להישאר על הגלגל. וראינו זאת מאז 7 באוקטובר לא רק בקרב העובדים, אלא גם אצל כל מי שדהרו על אוטוסטרדת העשייה בעשרות אלפי החמ"לים שקמו בתוך שעות בבתים פרטיים ובמקומות עבודה, ושבישלו לחיילים, סחטו וייבשו כביסה, הגיעו עם מקלחות ניידות לשטחי כינוס, שינעו ציוד חסר לצפון ולדרום ועוד ועוד.
לא אחת, כשאנחנו מחפשים את האושר, אנחנו מגלים שלא צריך לנסוע לסוף העולם, ושהוא מצוי בדברים הפשוטים והקרובים. כך גם במקרה של היכולת והזכות בתוך מציאות דיסטופית לקום בבוקר וללכת לעבודה, למקום ולזמן, למצב ולהוויה שהיו שם אתמול ויהיו גם מחר, בזמן שכל מה שידענו על עצמנו התנפץ לרסיסי עצמו, ולא ברור מתי יתאחה.
העבודה חסכה ממני את הצורך לעצור, לנתח, להפנים, לנסות ולא להצליח להבין מה ואיך קרה לנו ב-6:29 בבוקר של 7 באוקטובר
