אין לי נחמה מלבד לעשות טוב. אני קם בבוקר שבו הותרו לפרסום, ורוצה להישאר במיטה. זה גומר אותי. זה נכנס לי מתחת לעור. אני חושב על החטופים ותוהה מה הטעם לתכנן תוכניות כשהם שם. אני נזכר בעוד סרטון זוועה, בעוד לוחם שפגשתי בשיקום, אדם צעיר שצריך ללמוד מחדש ללכת, וכוחותיי תשים. וברגע הזה אני יודע שיש רק פתרון אחד: לקום ולעשות מעשה טוב בשביל מישהו אחר. להרים את עצמי ולמצוא את התכלית בכך שביקרתי פצוע או הופעתי לחיילים או עזרתי למילואימניקים או כל דבר אחר.
נסו את זה. באמת. תכינו משהו טעים וסעו למלון מפונים. או למחלקת שיקום. תבואו בענווה. אל תיכנסו ישר לחדרי הפצועים. תחפשו מישהו באזור המשפחות ותקשרו איתו שיחה. גם הם צריכים תמיכה. תשאירו לו עוגה או פשטידה שהכנתם, ותיפרדו לשלום. אתם לא תאמינו בכמה מעט מאמץ אפשר לשנות אנרגיה, להיות חיוני. רק לעשות קצת טוב.
אין ברירה אחרת. כשישבתי שבעה על אבא שלי, בגיל 17, הרב אהרן איזנטל מרמת הגולן, חברו של אבי, אמר לי משהו יפה, "וורט" בשפת ילדותי: כשאנחנו אומרים את הפסוק "ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו", נהוג לעמוד. והסיבה היא, כך אמר, שכשאתה לא יודע מה לעשות, כשאתה תקוע במיצר, כשאתה במצוקה ובחוסר אונים ובכאב גדול – קודם כל תקום, תעמוד, תזוז, תייצר תנועה. אחרת תשקע. אנחנו לא נוכל לשנות את המציאות המרה שבאה עלינו. לא נוכל למחוק מהדיסק הקשיח את הזוועות. אבל נוכל לחיות לצד זה, נוכל לשקם את החיוניות שלנו ואת ההבנה שלצד הכאב הנורא צריך לתת לפרחים לצמוח. נתרכז בטוב. נעשה טוב. וכמו שאביתר בנאי כתב בשיר "חלל" שהוציא השנה, "באדמה הזו תקום חברת מופת".
אני נזכר בעוד סרטון זוועה, וכוחותיי תשים, ואני יודע שיש רק פתרון אחד: להרים את עצמי ולמצוא את התכלית בכך שביקרתי פצוע, הופעתי לחיילים או עזרתי למילואימניקים
