איך עוברים שנה שבה אין אוויר? בהתחלה שורדים. בודקים שכל האיברים במקום. אם יש מזל, הכל נראה ומתפקד כמו לפני שנה. את הלב השבור גם ככה אי-אפשר לראות או להראות. הוא מעולם לא הוכר כסיבה להישאר מתחת לשמיכה. אפילו לא יוצר צליעה, כדי לרמוז שכאן מתהלך אדם כאוב. וכשלב שבור הוא מצב האומה, כשהצער הוא כל כך קולקטיבי, כל אדם נותר קצת לעצמו. לבד עם כאבו.
מה נותר, בעיניי? מילים. לא כאלה נבובות וחלולות של פוליטיקאים, אלא כאלה שיושבות עם אדם בשברו. מכירות בצערו. מציעות נחמה. עוזרות לגב קצת להתיישר ולא מבקשות דבר בתמורה. קח אותי איתך או השאר אותי בצד הדרך. וכמה מילים טובות מצאתי בתקופה הזו. אם אלה מילים באלבומו החדש, המופתי, של אביתר בנאי, "שיחות שלום", שמזכירות לנו את התפקיד החשוב של אמנים בעת הזו. להגיד שאכן, יש שבר, לשבת בתוכו ולהציע גם אופק. כאלה הן המילים בשיר הנושא את שם האלבום: "מהמקלט רואים יותר טוב, מהעפר מהתחתית שלום/ מחוברים בכאבים, נותנים לאהבה מקום/ שבור, סדוק, זורח, בוכה להחלמה/ עוד יום נקי פתוח בנשמה".
כאלה הן גם המילים בשיר שכתב אריק איינשטיין אחרי תאונת הדרכים שעבר עם חבריו, ושממנה יצא קצת אחר (ושלהן הוציא ברי סחרוף גרסה מחודשת בימים אלה): "החיים עוד לא חזרו למסלולם/ הפצעים עדיין לא הגלידו/ אולי זה יישאר כבר לעולם/ אולי צריך לתת לזה עוד זמן".
ואלה גם מילותיו של אהרון שבתאי שנכתבו השנה, ומזקקות שבר, תיקון ותקומה: "בְּדַרְכֵי הַנְּדִיבוּת, הַחִבָּה, הַצַּיָּר יְתַקֵּן, הַמְּשׁוֹרֵר/ יְתַקְּנוּ תַּלְמִידֵי הַשָּׁלוֹם, גַּנָּנֵי הַשָּׁלוֹם".
כמה כוח יש למילים. הן יכולות לחצוב עוד שכבות בשבר האישי, החברתי, הלאומי; ללבות אש, שנאה וייאוש. אך הן גם יכולות להציע חיבוק, רוך, חמלה, הזדהות. לבנות גשרים ולהציע עתיד טוב יותר. את אלה מהסוג השני אני צורכת כמו חמצן. והנה, נשמתי.
המילים באלבומו החדש, המופתי, של אביתר בנאי מזכירות לנו את התפקיד החשוב של אמנים בעת הזו: להגיד שאכן, יש שבר, לשבת בתוכו ולהציע גם אופק
