המון זמן לא הצלחתי לראות טלוויזיה. לכי תראי עוד סדרה מהוקצעת כשהמציאות פה עולה על כל דמיון. קחו תסריטאי אמריקאי שיושב באיזו אשקובית ומתלבט אם שווה לו מבחינה קלורית להזמין צ'אי לאטה דלעת: אין מצב שהוא מעלה על דעתו אלפי טרוריסטים שפולשים למדינה אחת עם שחר ומבצעים מעשים מוטרפים בשטניותם, כאלה שאפילו ברברים בימי הביניים לא חשבו לעשות. וגם אם היה כותב סצנה כזאת, הוא בחיים לא היה מדמיין שהברברים האלה אשכרה התגאו וצילמו את עצמם אונסים, שוחטים, צוהלים עם ראש כרות ביד, והעולם התעלף עליהם וראה בהם לוחמי חופש.
אז הבנתי שזו לא שנה לבינג', עד שנפלתי על "כאוס" של נטפליקס, סדרה העוסקת בסיפורי המיתולוגיה היוונית ומביאה שחזור יצירתי שלהם. לא ניכנס לעלילות המרובות; מה שחשוב הוא שהסדרה עוסקת במשהו שמתכתב עם מה שעבר עלינו השנה: מישהו שמתעורר בוקר אחד, מצחצח שיניים וחושב שלפניו עוד יום של שגרה, ואז השמיים נופלים עליו ומשנים את חייו. ב"כאוס" הגורל לא מוותר לאף אחד, גם לא למלך האלים זאוס (ג'ף גולדבלום): בוקר אחד הוא מתעורר, מגלה קמט חדש על המצח, ומשם הכל מידרדר. הגורל לא פוסח גם על בני תמותה כמו ארידאנה, שתיכננה להגיד לבעלה כוכב הפופ שהיא רוצה להיפרד, ואז נדרסת ועוברת לעולם השאול.
"כאוס" עוסקת ברוע, בדרך שבה הוא משנה אדם: הדמויות פוגשות אותו, לומדות להשלים איתו ואז משתנות. זו הנחמה שהסדרה הציעה לי: הבנתי שאני בסך הכל צפרדע אומללה שנפלה לתוך סיר וחושבת שלפרפר ברגליים יועיל לה במשהו. טעות. צריך להתמסר לשינוי, להבין שאת אולי לא יודעת מה המטרה של האכזריות הזו. אולי יש פה ייעוד שעומד להתבהר בתום המלחמה. אולי יהיה פה סדר חדש וטוב יותר. וכל זה עם נביאה הומלסית שאף אחד לא מתייחס אליה, ועם Eurydice של קיליאן סקוט, שיר האהבה הכי חונק ואיום ומתוק שגבר כתב אי פעם לאישה שכבר לא סובלת אותו.
הסדרה עוסקת ברוע, בדרך שבה הוא משנה אדם: הדמויות פוגשות אותו, משלימות איתו ומשתנות. בזכותה הבנתי שאני בסך הכל צפרדע שנפלה לתוך סיר, וחושבת שלפרפר ברגליים יועיל לה במשהו
