עזבו בצד את השמועה המיושנת כאילו כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, כי כרגע המוזות אפילו לא מסוגלות לסגור תאריך או למצוא לעצמן מקום לשתוק בו. קיסריה, הקאמרי, אמפי שוני, פארק הירקון – כולם נאלצו לסגור או לדחות הופעות למועד לא ידוע עקב המצב הביטחוני, ורשימת האמנים המושמעים בישראל מתחילה לחפוף את רשימת האמנים המבטלים בישראל: משלמה ארצי ונועה קירל ועד לאגם בוחבוט ומרסדס בנד – כולם סגרו תאריכים ונאלצו לפתוח מחדש, תוך שהמופע היחיד שנמשך כסדרו, מדי ערב, הוא הנחיות פיקוד העורף.
למעשה, אפשר לקבוע כי בשולי הדברים (נהוג עכשיו לכתוב "בשולי הדברים" על כל דבר שאיננו דיווח ישיר מהחזית) התרבות הישראלית לא רק סופגת פגיעות ישירות, אלא מחרחרת בכבדות כזקנה במסדרון שאיש אינו טורח לגשת אליה מחמת מקרים דחופים יותר. פסטיבל עכו לתיאטרון אחר נדחה, פסטיבל הסרטים בחיפה נדחה, ובשעה שהחיים עצמם ממשיכים כסדרו של דובר צה"ל, התרבות מתפנה מכאן בצורה לא מאוד מסודרת ונעלמת באופק. שר התרבות – אחד מיקי זוהר – מושקע כולו באירוע התרבות החשוב היחיד מבחינתו: הטסתם והחזרתם בשלום לאומן של כמה עשרות אלפי חסידים. נותרנו אנחנו. אבל לכו תזמינו בייביסיטר לערב כשידוע לכם שבמקרה של אזעקת אמת – המקרה היחיד כרגע – תיאלצו לרוץ בחזרה לנחם את הילדים על שנאלצו לבלות במרחב המוגן עם אישה שהיא לא אתם, לא בטרם תידחקו בחברת מאות בני אדם במסדרונות אולם כלשהו בניסיון כאוטי להגיע למרחב מוגן. וגם באירועים שאיכשהו מתקיימים בסוף, האפשרות לבדה מטילה צל כבד; בהופעה של מוניקה סקס שדווקא התקיימה, נקרא הקהל בבארבי, בטרם עלתה הלהקה, להישמע להוראות הצוות במקרה של אזעקה ולעשות היכרות מוקדמת עם מיקומם של המרחבים המוגנים. רוקנרול!
כך שמדובר במצב שלא באמת מאפשר לתכנן או לקבוע משהו שישאיר מספיק זמן למכירת כרטיסים רק כדי שבהמשך יבוטל. התוצאה היא קו כמעט ישר במוניטור, והיעדר מעיב של אפשרויות אוורור מלבד לילה נוסף מול אברי ושרקי. תגידו: שרדנו קורונה ואפילו לא ידענו אם נוכל אי פעם להתקהל שוב, אבל הקורונה נבלמה. את המלחמה הזו אי-אפשר – ונדמה שאף אחד גם לא ממש מעוניין – להפסיק. התרבות, לעומת זאת – חמצן לנשמה – נפסקה מבלי שמישהו יתחיל בכלל למנות קורבנות.
