נדמה לי שאנחנו בשלב פוסט האשליות. סינדרלה, איכשהו הבנו, נבחרת ישראל לא תהיה בליגת האומות המשונה הזו. אם כבר, סביר שכבר התחלנו לאבד תקווה לגבי האפשרות שנחלץ נקודה.
מותר להיות לא מספיק טובים. כלומר, אין מה לעשות עם זה. זה אנחנו. אבל לאבד אמונה זה כבר משהו שיש לנו פחות פריבילגיה להשלים איתו. אחרת איך יום אחד נהיה משהו אחר? רק שבמשחק האחרון נגד צרפת אפילו האמונה ברחה לנו. פתחה מטרייה, התעופפה.
האוהד הממוצע של נבחרת ישראל כבר לא יתרגש מעוד אכזבה. הוא כבר רגיל, כלומר נולד לזה. באיזשהו שלב מפסיקים אפילו לכעוס. מאמצים מבט מריר פלוס תנועת ביטול מול המסך, ואולי משחררים באחת מקבוצות החברים בווטסאפ את ה"אף פעם לא נגיע לשום מקום" הקבוע.
נגד צרפת, בחמישי שעבר, הקטנה שלי ישבה איתי. היא רק בת 11, לא הספיקה להתרגל לכלום. לכבוד המשחק לבשה את מדי נבחרת ישראל שאמא קנתה לה. סט של מכנס וחולצה בתכלת. על הגב מספר עשר. "כמו של דולב חזיזה", התלהבה כשנשרקה השריקה. ואז קיבלנו גול אומלל. ואז השווינו. ואז קיבלנו גול מהיר שני, ואז החזקנו מעמד, ואז בא השלישי, ותוך רגע הרביעי.
הסתכלתי עליה מהצד. נעצבתי בשבילה. היא הייתה מלאת ציפייה. היא רק ילדה. לא מכירה את צרפת הגדולה, ולא קמאבינגה. הניצוץ בעיניים שלה נכבה. הכדורגל שלנו לא ממש מאמין בעצמו. זה לא רק נגד גדולות. זה דפוס. אותן מחלות מנטליות קבועות. כאילו ברור שנקבל גול אומלל, כאילו ברור שהשוויון שלנו, כל שוויון, יתפוגג עוד לפני שהקפה על השולחן יתקרר. כאילו ברור שמתישהו נתפרק. נגד צרפת הכל קרה ביחד. כל האומללות ביחד.
אף ילדה לא צריכה מפגן כזה של חוסר אמונה. מילא היינו מפסידים בכדורגל. אבל לא. זה היה הפסד במשהו אחר. היסטוריית הכישלונות שלנו הביסה אותנו. ה-50 ומשהו שנים האחרונות הביסו אותנו. רן בן-שמעון היה בסך הכל עוד אחד ברצף מאמנים שלא הצליחו להחזיק מסגרת של נבחרת עד השריקה. ועומרי גלזר, שוער אדיר, היה עוד אחד ברצף שוערים של "אוי דוידוביץ'".
הערב, נגד איטליה, הקטנה שלי שוב תשב מול המסך. היא עדיין מאמינה. וחוץ מזה, יש לה סט חדש של נבחרת ישראל. תראו לה שאפשר אחרת.
