לשתות בפאב עם חברים, זו הנחמה שלי; לשבת על הבר שהמרפקים שלי מכירים בו כל סדק, ולתת למשקה אחד או שניים – ואין להכחיש שיש ימים הדורשים שלישי – להקהות ולו במעט את הקצוות המשוננים של היומיום, להקל ולו במעט את המשא הרובץ על הכתפיים, לנסות להתנהג נורמלי במצב לא נורמלי. לתת לראש לנוח מהפיצוצים, כמו שאמר אריק איינשטיין. זה הפאב שלך – וכל אחד צריך פאב, אם שואלים אותי: המרחב, סליחה על המילה, שהוא לא עבודה ולא משפחה, שאין בו ציפיות או דרישות ממך, ובגלל זה הוא מאפשר לך להיות אתה.
לב העניין של לשתות בפאב עם חברים, מה שהופך אותו לכל כך מנחם, הוא לא רק האלכוהול: הוא בלעשות משהו שהוא סתם, פשוט סתם משהו שאין בו כוונה או ערכים ואין לו משמעות או מטרה; כל מה שזה, זה אחר צהריים בפאב, וזהו. מה עשית? כלום. מה השגת? שום דבר, מלבד לשבת, לשמוע בלי להקשיב לסאונד המנחם ביותר בעולם, שאתה עכשיו חלק ממנו: יצירה ספונטנית וחד-פעמית המורכבת ממוזיקה שמנסה להתגבר ללא הצלחה על שברי שיחות, שקשוק כוסות, טחינת קפה, הפעמון שמודיע שמנה חדשה מוכנה, והמולת הבחוץ שמנסה לחדור פנימה בהצלחה חלקית.
בסוף, אתה יודע, הבחוץ ינצח, אבל בינתיים אתה בפנים, ואפשר להזמין עוד בירה, הכל בסדר. אתה מקשיב לחבר שלך, הוא מקשיב לך, מה יותר מזה?
יש אנשים שהולכים לפאבים בשביל לשתות, אני שותה בשביל ללכת לפאבים. לשתות לבד הופך את האדם לעצוב וכועס, אבל לשתות בצוותא הופך את האדם לחיובי יותר. פתאום אחרי שתי בירות העולם נראה רך יותר, ואתה צוחק, פשוט צוחק. מתי צחקת בפעם האחרונה? רוב הזמן אתה או כועס או שבא לך לבכות. כבר היה שווה.
אז אתה מזמין עוד אחת אחרונה, משיק כוס עם חבר, שותים לחיים. והמילה הזו, "לחיים", השנה יש לה צליל אחר. בזמנים של מוות, יגון, דאגה וזעם טוב לומר אותה פתאום בקול רם, לתת לה לצוף באוויר ולהישאר שם לכמה שניות, להשאיר רישום באוויר. לחיים. הרי בשביל זה אנחנו פה, לא?
אחרי שתי בירות העולם נראה פתאום רך יותר, ואתה צוחק, פשוט צוחק. מתי צחקת בפעם האחרונה? רוב הזמן אתה או כועס או שבא לך לבכות
