מאז ומתמיד אהבתי את דיזנגוף סנטר. עוד כילדה הייתי נוסעת אליו מבני-ברק בשני אוטובוסים, מסונוורת מהמבנה המשונה, העגול, המערסל. "רחם עירוני", כינתה אותו אחת האדריכליות שלו, שאמרה שרצתה לתת למשוטט את התחושה שהוא בטוח ומוגן. היא הצליחה: יש במבנה המוזר שלו משהו מנחם, מרגיע, שגרם לי להרגיש פחות בודדה, חלק מהמון חסר פנים, שנע בלי לדעת לאן.
יש בסנטר חלוקה ברורה בין צד אפל לצד מואר. הצד המואר מכיל חנויות שתוכלו למצוא בכל קניון: הרשתות הרגילות, בתי הקפה הרגילים, חנויות הבגדים המוכרות וכמובן חנויות הספרים (בעצם, את "הספרייה", חנות הענק של צומת ספרים, שחציה חנות וחציה ספרייה שבה אפשר לשבת ולכתוב, לא מוצאים בכל מקום). אבל לסנטר יש גם צד אחר, אפל. כמו חלוקה בין איד לאגו. הצד האפל מכיל חנויות קעקועים, תחפושות, כשפים ואפילו משכן פיות חוקי אחד, והוא לא נח לרגע. נניח, כשתקראו את המילים האלו, המסדרון הארוך המחבר בין הצד המואר לצד האפל יוקדש להאלווין המתקרב ויהיה גדוש בבובות שלדים, במכשפות ובדלעות (מחשבה: מה יקרה להאלווין אחרי 7 באוקטובר? עד כמה נהיה מסוגלים לצלול בשמחה לצד האפל, כשבמציאות אנו שקועים בו עד צוואר?).
אז בתקופה הזו, שהמוכר הפך לזר ואני מרגישה איך אני הולכת ונשמטת מהחיים, בלי יכולת חזרה, אני מוצאת נחמה במוכר, בקבוע, ביציב, בכניסה לסנטר, שגורמת לי למצמץ מול אורות הניאון החזקים (בצד המואר), בחנות הממתקים מימין (לא לשכוח לקנות "קליק" לאחיינים!), בחנות בגדי הים משמאל (לא, אין סיכוי), בדוכני הטבעות והקולרים (תפסיקי! יש לך עשרות קולרים לצוואר) ובכל מה שמרכיב את החלקים הפעוטים של היום-יום. יש בזה נחמה גדולה.
יש במבנה המוזר של הסנטר משהו מנחם ומרגיע. בתקופה הזו אני מוצאת נחמה במוכר, בקבוע, ביציב
