יממה אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר התגנב חצי חיוך אל הפנים של הישראלים. הייתה זו רחל מאופקים שתיארה בגבורה איך הציעה עוגיות למחבלים ארורים, ובכך הצילה את עצמה ואת בעלה. רחל הצילה גם אותנו כשנתנה לנו סיבה אחת קטנה לחזור ולהריץ דאחקות. כבר שנה, בתוך ההלם והכאב האין-סופיים מנצנץ הפוטנציאל להומור. הסתערנו על ההזדמנות בחדווה באין-ספור ממים ובדיחות רשת.
רק אצלנו העובדה שיורים עלינו טילים מארבע מדינות שונות באותו יום היא חומר למערכון ולא לאשפוז באברבנאל. ככל שעלילת המלחמה הסתעפה ונעשתה יותר משונה, כך גם ההומור הישראלי יצא מכלל שליטה. ויש גם ז'אנרים: בדיחות על תימנים, משחקי מילים בסגנון בדיחות אבא שבסוף מוצגים כחדשות אמיתיות בעולם (שמעתם על הטייס המפציץ אבי רון ששמו הגיע ל"סקיי ניוז"?), מדבקות על כטב"מים, סכסוך מתוקשר בין נתניה לחיזבאללה כי הם ירו על העיר הלא-נכונה, וישראלים שעוקצים את איומי השמד של חמינאי בטוויטר ומקבלים פי עשרה יותר לייקים ממנו.
אפילו אלמנות ויתומים הצליחו למצוא קרש הצלה בהומור השחור. אז אם להם מותר, מה יגידו אזובי הקיר.
כאלה הם הישראלים: מנסים יום-יום להרוג אותם, אבל הם בכלל מתים מצחוק.
שמו של ההומור היהודי יצא למרחוק לא סתם. היכולת למצוא את הזווית המגוחכת והאבסורדית בכל סיטואציה, קשה ככל שתהיה, היא חומת המגן שלנו עוד מימי הפרעות והשואה. גם כעת התגלה שריר ההומור כחשוב לפחות כמו מערכת כיפת ברזל. ביום שנאבד את זה, סימן שבאמת צריך לדאוג. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
שריר ההומור התגלה כחשוב לפחות כמו מערכת כיפת ברזל. ביום שנאבד את זה, סימן שבאמת צריך לדאוג
