העשייה, זה מה שהעניק נחמה בשנה האיומה הזו. היה הרבה ממנה השנה, לצד האסון והמלחמה הכבדה. לדבר ולהיות עם לוחמי סיירת נח"ל והמפקד שלה בציר נצרים ברצועת עזה. לעלות צפונה שוב ושוב ולראות את ההיערכות לאורך הדרך, כל הדרך לקריית-שמונה. ו"בהיערכות" אני מכוון לא רק לכוחות הצבאיים שנתנו תחושה של דריכות שיא, אלא למתנדבים שבאו לתת כתף במה שיכלו. אלה שעמדו בחודשים הראשונים והעמידו עמדות על האש מתוקתקות שחיילים עמדו לצידן ואכלו בתיאבון וקיבלו קצת תחושה של הכרה והוקרה. או המתנדבים שמסייעים לתושבי קריית-שמונה, הקיבוצים והמושבים במלונות המפונים. ולדבר עם טייסים בבסיס חיל אוויר שיוצאים וחוזרים ממשימות, או עם אנשי הצוות הטכני שבלעדיהם לא היו משימות כאלה יוצאות בכלל אל הפועל.
1 צפייה בגלריה
(אזרחים מחלקים אוכל לחיילים בשטח כינוס בדרום. מעולם לא היו רבים כל כך חבים כה הרבה לרבים כל כך | צילום: עמית שאבי)
רק השבוע שמעתי על טייסים מילואימניקים שישנים בין גיחה לגיחה במכונית שלהם מאחורה, כי הטייסות כל כך עמוסות, והם לא רוצים להעיר אחרים בחדר. או החבר שלי שסיפר שבנו מגויס למילואים בפעם השלישית, אז הוא החליט גם לחזור למילואים אחרי שנים. קל מאוד להמשיך. נגה וייס, שהייתה חטופה בעזה, שוחררה בעסקה והתגייסה בחודש מאי. כמה אומץ ותעצומות נפש צריך עבור זה. או אפילו להיות בבסיס צבאי, נניח שמשרתים בו אנשי מודיעין, ולראות את מספר המילואימניקיות והמילואימניקים שנמצאים בבניין, נודדים בין הקומות, מגויסים על מלא ולכמה זמן שיידרש. וזוג יהודי מניו-יורק שפגשתי והגיע להתנדב בחקלאות, עזב הכל ואת נוחות החיים, כי זה הזמן לתרום משהו ולהזדהות עם ישראל.
בתוך מציאות רוויה באבל, טראומה לאומית, מצב אסטרטגי והיערכות לעתיד, הייתה זו ההתגייסות של החברה הישראלית ותחושת השותפות העליונה שלה, מעבר לכל פוליטיקה, שהעניקה בסיס מאוד רחב לתקווה. מהי אומה אם לא נשותיה ואנשיה ונכונותם לעמוד למען הכלל כולו. ומה יש לנו בלי התחושה הזו, התקווה שיהיה פה טוב יותר, כי חייב להיות. מעולם לא היו רבים כל כך חבים כה הרבה למעטים כל כך, אמר צ'רצ'יל על חיל האוויר הבריטי. במקרה של ישראל, אשרינו באמת שמעולם לא היו רבים כל כך חבים כה הרבה לרבים כל כך.
מהי אומה אם לא נשותיה ואנשיה ונכונותם לעמוד למען הכלל כולו. ומה יש לנו בלי התחושה הזו, התקווה שיהיה פה טוב יותר, כי חייב להיות
