מהו בעצם פסטיבל קולנוע עבור רוב הצופים? יום-יומיים של יציאה מהשגרה, ביקור בעיר יפה, בדרך כלל רחוקה מהבית, צפייה בסרט איראני או וייטנאמי ואולי גם מפגש עם שחקן/במאי הוליוודי שירד מגדולתו ומגיע לקשקש על הישגי עברו ולפזר כמה מילים בעברית. אפשר להפוך את זה לטיול בן יומיים-שלושה, לקחת חדר במלון ולדגום כמה מסעדות מקומיות.
כל זה נחווה עכשיו כזיכרון רחוק וכמובן נתפס כחשוב פחות מאיראן, מצה"ל, מצבע אדום ומאין-ספור הטרגדיות שכולנו חווים בשנה האחרונה. "שקט, יורים", טבע העיתונאי עמירם ניר את הביטוי בעיתון זה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, והאמירה הזו מלווה אותנו מאז בכל סבב ובכל מלחמה. התחומים הנתפסים כ"רכים" – ספורט, תרבות, בידור ולעיתים גם חינוך – מתבקשים לזוז הצידה כש"המצב" מרים ראש. ואכן, אין בר-דעת בארץ שלא היה מחליט לבטל את פסטיבל הסרטים בחיפה (שנדחה לחנוכה, בינתיים) ואת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (שנדחה לפסח): אין אפשרות ליהנות מהצגת פרינג' או מסרט של אלמודובר בין אזעקות.
ובכל זאת, יש פה אירוע, והוא גדול בהרבה ממקבץ הסרטים שמוקרנים בו. הוא אירוע תיירותי וכלכלי עבור העיר המארחת, כי רבבות הצופים של פסטיבל חיפה הולכים לאכול איפשהו. זה גם אירוע עם משמעות לאומית. נוהגים לבקר את "התעשייה" על התרכזותה בכמה שכונות בגוש דן, בצדק, אף ששני פסטיבלי הקולנוע העלילתי הגדולים בישראל נערכים בחיפה ובירושלים, כשאפשר להוסיף להם את פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, שהשנה לא התקיים ועבר למתכונת מצומצמת של פסטיבל נודד עבור המפונים (מהדורה נוספת אמורה לעלות בנובמבר). עכשיו נחווה את מעט התרבות בביקורים חטופים בבית הקולנוע הקרוב לבית, שמציע בעיקר מיינסטרים, או בנטפליקס בסלון. חיפה תחכה. גם הסרטים.
זו באמת לא צרתנו הגדולה ביותר, יגידו רוב הקוראים. הם צודקים. אבל כשאומרים שגבולות המדינה הצטמצמו מאז 7 באוקטובר, מתכוונים גם לזה.
