"רווחים, לשמור על רווחי-יום, רררוווחחחיייםםם אמרתי!"
זה כביש אספלט משובש ששני שוליו מסולעים ומלאים דרדרים, וסא"ל ג'מיל, סגן מפקד חטיבת ההרים, זה שצועק שנשמור מרחק זה מזה, מבקש גם שנרד מהכביש ונלך בצידי הדרך כדי לצמצם חשיפה לצלפים וחוליות נ"ט של חיזבאללה שאולי נמצאים בכפר שבעא מולנו.
הרגע עברנו דרך שער פתוח בגדר הגבול ואנחנו בלבנון. לכותב מיומן אין שום קושי לתאר את החוויה, את שריקות הפגזים, ההפצצות מהאוויר וירי המקלעים שנועדו לרכך את הכניסה אל היעד, אבל יש סיטואציות שמתעלות על כל טקסט, דברים שצריך לראות בעיניים ולשמוע. את מראות המלחמה ואת קולה צריכים לחוות. להרגיש את רעד האדמה מהדף ירי הפגזים של הטנקים, את ריח אבק השריפה שנישא באוויר וצורב בנחיריים. וירי האוטומט של המקלעים שמחורר קירות ככברה, עושה מהם מסננת.
לא בהתלהבות הדברים הללו נכתבים, אלא ביראה. מלחמה גובה קורבנות בגוף, אבל לא רק. הפשיטה הממוקדת זה עתה החלה, ואתה מביט על כוח המילואים שצועד אל תוך היעד, כפר סוני שנשלט על ידי חיזבאללה השיעי. מביט על זיפי הזקן שצמח בימי הלחימה, העיניים שסורקות בעצבנות לכל הכיוונים, שקיות העייפות שמכבידות על העפעפיים, צועד בעקבותיהם ומקווה שזה ייגמר עבורם בטוב, גם בנפש.
הכוח יורד לכריעה. הטנקים יורים, ואחרי הבומים הכוח קם ומתקדם. על ג'בל חוורתא המשקיף על שבעא יושב מוצב של האו"ם. גדר הגבול מתפתלת כמאתיים מטר ממנו, ובעיקול שליד השער שבגדר הגבול שאותו חצינו ארב כוח של חיזבאללה בשנת 2000 לסיור צה"ל. זה היה בצהרי יום שבת, 7 באוקטובר. בנימין (בני) אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד נהרגו כשרכבם הותקף, וגופותיהם נחטפו ללבנון אחרי שהשער בגדר נפרץ. אחרי החטיפה הציב חיזבאללה מול עיקול החטיפה אנדרטה גדולה שפיארה את המבצע. בחזיתה סותתה מפת פלסטין בגבולות 48' ובמרכז ארז לבנוני גדול, רמז לכך שאת פלסטין ישחרר חיזבאללה הלבנוני.
אנחנו מתעכבים ליד האנדרטה הזו, שעכשיו שוכבת על הארץ, מוטלת כמו בית שקרס אחרי שנדרסה על ידי D9 עצום. סא"ל ג'מיל ממהר לעלות על ההריסות ולתקוע דגל. הוא מוסר הצהרה ודוברת האוגדה מצלמת תוך כדי ירי שלא פוסק לרגע. אחר כך הוא מסביר שזו לא הייתה סתם אנדרטה. "זו הייתה אצבע בעין. התרסה. ביום ההוא של החטיפה איבדנו את ההרתעה ומאז צה"ל לא נכנס לפה. הסיורים באזור הזה פסקו".
6 צפייה בגלריה
סא"ל ג'מיל מניף את דגל החטיבה בלבנון. פועלים כבר שבועיים בחוות שבעא | צילום: דובר צה"ל
שתי אצבעות מגלדיולה
24 שנה אחרי אירוע החטיפה השער נפתח שוב, הפעם על ידי צה"ל. ארבע אוגדות מבצעות פשיטות ממוקדות בדרום לבנון, על הגזרה הצפון-מזרחית אחראית אוגדת הבשן. ביוני האחרון הוקמה חטיבת ההרים, שחולשת על החרמון והר דב, והיא זו שפועלת באזור חוות שבעא, במרחב שמעבר לגבול.
צוות הקרב של החטיבה פועל במקביל בכמה מוקדים, אנחנו הצטרפנו לפשיטה על הכפר שיושב מתחת למוצב גלדיולה. באנו ביום שני השבוע, אחרי יממה של כתישה מסוללות תותחים ומהאוויר. ארבעה מחבלים חוסלו ביממה שקדמה לפשיטה, ועתה הכוח מתקדם תוך כדי הפעלת אש אינטנסיבית. רצף הירי הזה נועד לאפשר לכוחות הרגליים להתקדם ולתפוס עמדות שליטה.
למרגלות מוצב האו"ם ניצב שלד בניין ולידו מגרש קט-רגל חדש עם משטח דשא. סא"ל (מיל') אבי קויפמן מיחידת האלפיניסטים אומר שמדובר בהתחלת בנייה של בסיס חדש של צבא לבנון. אנחנו מתקדמים בדילוגים, מטפסים על מדרון ההר שבראשו מוצב האו"ם ומשקיפים מגבוה על האזור. ההרים נישאים והמדרונות תלולים, מסולעים, צמחייתם דלילה. אין הבדל בין הטבע. הצד הישראלי והצד הלבנוני נראים אותו הדבר.
דן דן, חייל מילואים ביחידת האלפיניסטים, אקולוג במקצועו, אומר שהטבע לא מכיר בקווי גבול שנקבעו שרירותית על ידי האדם. אנחנו מדברים בכריעה, מוסתרים על ידי סלעים מבתי הכפר. "הגבול מפריד בין אנשים, לא בין הטבע. הופה", הוא מסמן עם אצבעו למעלה, "חיל האוויר הגיע..."
ובאותו רגע נשמעת שריקה שמסתיימת בפיצוץ אדיר. "איפה היינו, אה כן, בטבע. בשני הצדדים יש חורש ים תיכוני פתוח. אשחרים, דרדרים, חרחבינות, אלונים, כל מה שאתה רואה כאן, בלבנון, צומח אצלנו שם ממול. גם חזירי הבר לא מכירים בגבול, הם חוצים אותו בכל לילה".
על מסך האייפד של מפעיל הרחפן רואים משאית גדולה שחוסמת את הכביש במרכז הכפר, מן הסתם היא הוצבה שם כדי לעכב את כניסת הכוח. עכשיו מתלבטים איך "לפנות" אותה, בטיל מהאוויר או עם פגז מהקרקע. לפתע מישהו צועק "וואוו-וואוו, יש פה פיר! מצאנו פיר!" דן דן מתקדם לעבר הפיר, ועוד לפני שהוא מתקרב לפתח הוא מצנן את ההתלהבות, "זו מערת קבורה עתיקה של יטורים שחיו פה בתקופת החשמונאים".
לוף, גרסת חיזבאללה
זו אולי מערת קבורה עתיקה, אבל בעת הזו אין ספק ששימשה את חיזבאללה. לא הרחק ממנה יש בור מים עתיק שמכוסה בפח גלילי. הפח מוסט הצידה והבור נחשף. כמובן, אין בו מים. מדובר בעמדת ירי נ"ט של חיזבאללה. בשנה שחלפה מאז פרצה המלחמה ירו מפה מחבלי הארגון לא פעם לעבר מוצבי צה"ל שעל רכס הר דב. בחסות מוצב האו"ם שמעליהם הם הרגישו מוגנים.
לצד עמדת הנ"ט זרוקות שתי נרגילות. האדמה מכוסה במאות בדלי סיגריות וקופסאות סיגריות של cedars SILVER, בקבוקי מים ריקים, אריזות חטיפים וקופסאות שימורים: BOULETTES KEBAB, גבינה מותכת white star, ו-Al-Mouna BEEF Luncheon Meat, מנה שנראית כמו הגרסה הלבנונית ללוף. יש גם צינור מים מפלסטיק שיוצא מהאדמה ממש מתחת לגדר מוצב האו"ם, ובמים שזרמו ממנו יכלו המחבלים לשטוף ידיים ופנים. אין שום סיכוי שחיילי כוח האו"ם שמוצבים פה לא שמו לב להתרחשות מתחת לאפם. ולא רק הם. גם צבא לבנון לא ניסה למנוע מחיזבאללה להתבסס בקרבת הגבול עם ישראל.
צריך להודות ביושר שגם אנחנו לא עשינו כלום. המפלצת שבנה חיזבאללה על קו הגבול נחשפת לאורך כל הקו, החל מראש הנקרה שעל הים ועד מורדות הר דב. כבר שבועיים שצוות הקרב של חטיבת ההרים פועל באזור חוות שבעא, פעילות שחשפה את עומק ההתבססות וההיערכות להתקפה של חיזבאללה על ישראל בגזרה הזו: עמדות ירי של נ"ט ומרגמות, מתחמי לינה, מנהלה ושהייה מצוידים במיטות וחדרי שירותים, מטבחונים עם כלי מטבח ומנות קרב, דודי מים, שמיכות ומזרנים. במתחמי השהייה והמיפקדות נמצאו מפות של צירי תנועה ברמת הגולן ומיקומים של מוצבים ובסיסי צבא. לוחות סולאריים שהוצבו מחוץ למתחמים הללו איפשרו אספקת אנרגיה רציפה.
עכשיו ברור שכל זה קרה מתחת לאף של צה"ל. בעוד אנחנו עומדים מעל ערימת קופסאות השימורים וצלחות הפלסטיק ששימשו את מחבלי החיזבאללה בעמדת הנ"ט שמתחת למוצב האו"ם, אומר האלפיניסט האקולוג והמילואימניק דן דן שפעילי החיזבאללה הסתובבו לאורך כל הגבול בחופשיות. "ברור שראינו אותם, אבל הם עבדו בצורה מתוחכמת, מאוד חכם. תסתכל למשל על הסלע הזה", הוא מצביע, "מצאנו מרחב שהייה שנחצב באדמה מתחת לסלע ענק שהתרומם מעל הקרקע והסתיר את עבודת החציבה. הם השתמשו בתוואי השטח להסוואה. מצאנו גנרטורים ניידים שאליהם חיברו קונגואים ששימשו לחציבה. זו אדמה סלעית קשה, מסלעה גירנית, הם היו חייבים להשתמש בקונגואים. וזו לא השערה, באמת מצאנו קונגואים".
על גג העולם
באפריל 2023 הקים חיזבאללה שני אוהלים בשטח ישראל למרגלות הר דב. צה"ל שבר את הראש מה לעשות עם הפרובוקציה שנועדה להביך את ישראל, אבל חשש לשלוח לאזור חיילים. ישראל באמת הובכה וניסתה לפתור את העניין באמצעים דיפלומטיים. שלושה חודשים אחרי הקמת האוהלים פינה חיזבאללה את אחד מהם והותיר בשטח ישראל את האוהל השני. הפניות לממשלת צרפת ולממשל האמריקאי שידברו עם ממשלת לבנון שתדבר עם חיזבאללה שיואיל לפנות את האוהל עזרו כמו כוסות רוח למת.
עכשיו אנחנו בחפ"ק של אל"ם לירון אפלמן, מפקד חטיבת ההרים. כמו שאומרים בצבא, דילגנו אליו מהמערכה בפאתי הכפר באמצעות צוות הניוד של החטיבה. אפלמן היה זה שפתר את בעיית האוהל. זה קרה ביומה השני של המלחמה, אז שירת כמח"ט חטיבת המילואים "עודד", אחת משלוש חטיבות גולני במילואים, שהוקפצה לעבות את היערכות הצבא בגזרת הר דב. "נתתי פקודה לתת בו שני פגזי טנק", הוא אומר, "וככה הסתיימה הפרשה הזו".
דרומית-מזרחית אלינו יושב מוצב גלדיולה על ג'בל רוס, רואיסת אל-עלאם, גג העולם בפי הלבנונים. רק כשאתה נמצא בצד הלבנוני אתה מבין עד כמה ישראל שולטת מלמעלה על האזור הזה של מורדות הר דב וחוות שבעא.
"שתבין מה רואה החיזבאללה כשהוא קם בבוקר פה בגזרה", אומר אפלמן, "אם הוא קם בשובא הוא רואה את מוצבי הר דב. אם הוא מרים את הראש בשבעא הוא רואה את מוצב החרמון. הוא כל הזמן רואה אותנו מעליו. וברור לו שאלו לא סתם מוצבים. זה קו מוצבים שולט, על שטח הלבנון ועל שטח ישראל. משם למעלה אתה שולט על העליות לחרמון, קריית-שמונה ויישובי החולה. אתה שולט על כל הצירים.
"למה קריית-שמונה מפונה? בגלל שעדייסא יושב עליה. אז מה עושה פה חיזבאללה באזור, הוא בונה תשתית שתאפשר לו לכבוש את קו המוצבים הזה, את הר דב והחרמון. אל תשכח שעל האזור הזה אין בינינו לבין לבנון הסכמה על קו הגבול, חיזבאללה טוען שהר דב הוא שטח לבנוני. לכן הוא נערך להתקפה כאן, סלל קילומטרים של כביש ליד הגבול, באזור שאין בו שום תנועה של אזרחים וכבישי רוחב שמובילים אליו מעומק השטח הלבנוני. מערכת הכבישים הזו נועדה לאפשר לכוחות רדואן ברגע שתרד הפקודה להגיע אל הגבול כמה שיותר מהר בדרך סלולה ונוחה. עניין של דקות והם על הגדר".
העכבר הפך לדרקון
כעיתונאי אתה מוגבל מאוד כשאתה מתלווה לכוח צה"ל. המגבלות הן אותן מגבלות, גם ברצועת עזה וגם פה, בדרום לבנון. את המלחמה אתה רואה מנקודת מבט מצומצמת, כזו שבדובר צה"ל בוחרים שתראה. ועדיין אפשר להתרשם מהקשיים והדילמות, בהן דילמת הלחימה בתוך מרחבי הכפרים. בשבעא למשל נותרו, על פי הערכות הצבא, כ-20 אחוז מהתושבים אחרי שצה"ל פיזר כרוזים וגם קרא ברשתות החברתיות לתושבים לעזוב. עוצמת האש בתחילת הפשיטה על פאתי הכפר לא מותירה מקום לתהיות. מי שנמצא בצד השני לא יכול לשרוד.
ואולי אין פה מקום לתהיות מהסוג הזה. התושבים המקומיים לא יכלו שלא לראות את היערכות חיזבאללה לפשוט על היישובים בצד הישראלי. בכל הכפרים סמוכי הגדר שעליהם פשט הצבא נמצאו אין-סוף בתי אזרחים ששימשו את חיזבאללה. אולי התושבים אולצו לשתף פעולה, הגיוני שהכסף שהם קיבלו היווה חלק מהכנסת המשפחה. צה"ל הורס כל מתחם וכל בית ששימשו את חיזבאללה, וכשתסתיים הפעולה בצד הלבנוני של הגבול, ייראו הכפרים כאן כמו ג'באליה ושג'עייה בעזה.
ויש עוד גורם שמשפיע על החישובים וקצב התקדמות הפעולה. "אתה רואה את העננים האפורים שמגיעים אלינו ממערב", מצביע אפלמן, "תחכה פה עוד כמה שעות, תראה איך הם נשכבים פה על השטח, העננים האלה. כבר עכשיו קר פה מאוד בלילה. אתמול מדדנו 9 מעלות. אתה חייב פליז. החורף פה מגיע מהר מאוד ואיתו הערפל הכבד, הסמיך. אתה רואה את החיילת שיושבת מחוץ לחפ"ק, ארבעה מטר מאיתנו? כשיש פה ערפל אתה לא רואה אותה. בינואר האחרון ניסו חמישה מחבלים להפתיע אותנו במוצב גלדיולה. חיסלנו אותם. באותו לילה הטמפרטורה עמדה על 2 מעלות בלבד, ירד גשם שוטף והיה ערפל חבל לך על הזמן. על זה תוסיף את תוואי השטח הקשה, בולדרים, לילה בלי ירח, כך שתבין את רמת הנחישות שלהם. הם טיפסו על ההר עם וסטים מלאים במחסניות, טילי כתף ומלא רימונים. לכל אחד מהם היה תרמוס עם שתייה חמה ושקית תמרים. אני לא מקל בהם ראש בכלל, הם לא פראיירים. אבל אנחנו טובים מהם, עובדים עם הראש, בוחנים כל הזמן את השטח ומחפשים בו נקודות תורפה. "עבדנו פה חזק במשך כל השנה. הם קראו למרחב הזה 'מרחב התקפה הר דב' והחזיקו כאן שני גדודים. בשנה שחלפה מאז תחילת המלחמה הרגנו להם עשרות מחבלים. חיסלנו כבר את המח"ט שהחליף את המח"ט שהחליף את המח"ט המקורי".
בסוף אתה מבין שנרדמנו פה בשמירה, רק שכאן היה לנו מזל שהם לא יצאו להתקפה בשטחנו. יותר מזל משכל.
"אני שמח שהתעשתנו ומתקנים עכשיו עוול של שנים. אנחנו עושים את מה שהיינו צריכים לעשות מזמן. זה מה שקורה כשלא מטפלים בבעיה בתחילתה. בעיה קטנה שאתה מזניח, עכבר למשל, בסוף תקבל דרקון. אנחנו עובדים מסביב לשעון כדי לנקות את השטח מכל התשתיות. נעבוד עד שיעצרו אותנו, כמה זמן שייתנו לנו".
לשלוח תמונות לאמא
רגע לפני החזרה לשטחנו קראו לנו שני חיילים שעמדו ליד D9. זה הצוות שהורס עכשיו את מערכת הכבישים שסלל חיזבאללה ליד הגבול בגזרת הר דב. לסגן אסיף זרביב ורב"ט בנימין עטון מצוות הצמ"ה של אוגדת הבשן הייתה בקשה. "אם זה בסדר מבחינתך", אמר אסיף, "צלם אותנו בבקשה ושלח את התמונה לאמא שלי, שתראה שאני בסדר. היא בטח דואגת".
כמה זמן לא הייתם בבית?
שניהם יחד: "38 יום, אבל מי סופר".
זרביב: "אמא שלי אומרת שהיא כבר לא זוכרת מתי הייתי בבית בפעם האחרונה".
עטון: "אבל אנחנו שפיצים, נותנים עבודה. אני ממושב דוב"ב, המשפחה שלי מפונה לטבריה. הלול של סבא שלי חטף פגיעה ישירה. אני מילדות ראיתי את המפלצת הזו גדלה מול העיניים שלי. ראינו אותם בונים בתים ענקיים מול הגדר, חופרים מתוכם, הכל ראינו".
זרביב: "תשלח בבקשה את התמונות לאמא שלי".
עטון: "ותכתוב שלא היה לנו יום כיפור. עבדנו כל היום, הכנו את הכלים לפעילות בלבנון. ואל תשכח לכתוב שאנחנו שפיצים". ¿
