ב-13 בנובמבר 1974, כשנה וחודש אחרי מלחמת יום הכיפורים, נשא ראש אש"ף ("ארגון לשחרור פלסטין") יאסר ערפאת נאום תוכחה אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני במליאת העצרת הכללית של האומות המאוחדות בניו-יורק. בישראל טרם הגלידו פצעי המלחמה: 2,356 הרוגים בקרבות, כשאוכלוסיית ישראל קטנה בשני שלישים מהיום, חיל האוויר מוכה, 300 שבויים בידי האויב, הוצאות ביטחון התופסות רבע ממשאבי המשק ותחושת הפקרה מעיקה. המילה "מחדל" הרי נולדה אז, בשנת ניפוץ המיתוסים.
על רקע אווירת דיכאון זו נכנס ערפאת לאולם העצרת הכללית חגור אקדח ולבוש מדים. הוא הציג את עצמו כרודף שלום "עם עלה זית" אף שבכל נאומו הארוך לא הזכיר ולו פעם אחת את ישראל בשמה. הוא הגדיר אותה כ"מושבה ציונית קולוניאלית" ודרש למחוקה ממפת המזרח התיכון כדי לכונן במקומה את "פלסטין, מדינה דמוקרטית אחת". פלסטין שתהיה חופשית מהנהר ועד הים, חופשית מציונים. "ציונות", גילה ערפאת לשומעיו הנלהבים, "זו אידיאולוגיה קולוניאלית, גזענית, מפלה וריאקציונית, הנפגשת עם האנטישמיות בנקודת המוצא שלה".
חוויית הנאום ההוא של ערפאת נחרתה עמוק בתודעת האומה. רעייתי הקשיבה לו כשהיא חובקת את בנינו מילדי חורף 1973 לגופה בחרדה קיומית שגברה עם כל פרץ של מחיאות כפיים סוערות. כמותה חשו אינספור אמהות ואבות בישראל. בחלוף שנה, ב-10 בנובמבר 1975 (בהחלטה 3379), קבע האו"ם ש"ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזענית". נציגי המדינות הערביות באולם העצרת הכללית רקדו משמחה על השולחנות. ראש הממשלה דאז יצחק רבין ראה בהחלטה "איום קיומי" ו"פוגרום מדיני". ישראל שקעה במרה שחורה.
ובכל זאת, לא היה זה סוף הציונות. להפך, הציונות הישראלית רשמה חצי מאה של הישגים מדיניים וכלכליים מרשימים. בתחום המדיני ראש ממשלת הליכוד מנחם בגין חתם על הסכם שלום ונורמליזציה עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים. ראש ממשלת המערך יצחק רבין חתם על הסכם שלום ונורמליזציה עם מלך ירדן ועל הסכם ביניים עם אותו ערפאת שבו הכיר אש"ף בזכותה המלאה של ישראל לקיום ריבוני בטוח. ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם על הסכמי שלום ונורמליזציה עם איחוד האמירויות הערביות ועם מרוקו. ב-1974 לא הכירו בישראל מעל למחצית מדינות העולם. ב-2024 הצטמצם המספר הזה ל-25 דיקטטורות. בינתיים ביטל האו"ם את קביעתו לפיה ציונות היא גזענות.
לא לתמיד, מסתבר. טבח 7 באוקטובר מחזיר את שנאת הציונות לשיח הבינלאומי. הסיסמאות כמו מועתקות מילה במילה מהנאום המצוטט בן ה-50 של ערפאת – אותה תפיסת "הישות הציונית" כמפעל קולוניאליסטי-אימפריאליסטי ואותה קריאה למחיקתה והקמת פלסטין "משוחררת" אחת מהנהר ועד הים.
אבל אנחנו לא ב-1974. מאז המדינה התחזקה, צמחה והפכה לעשירה ומובילה בתחומים רבים; האוכלוסייה גדלה מ-3.4 מיליון ל-10 מיליון; התוצר הריאלי גדל פי 7 (ב-600%) והגיע ל-540 מיליארד דולר; התוצר הריאלי לנפש גדל פי 2.4; התוצר לנפש בדולרים שוטפים גדל מ-2,000 דולר ל-54,000 דולר אשתקד; מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה גדל פי 12 ורזרבות מטבע חוץ גדלו פי 100; ישראל שיאנית עולמית במחקר ופיתוח ובאחוז המועסקים במגזר הטכנולוגיה והידע.
בדרך לא חסרו משברים. ישראל נחלצה מהם מפני שראשי ממשלה ושרים לאורך ההיסטוריה ובניגוד גמור לקואליציה השלטת כעת העדיפו אינטרס ממלכתי על פני המגזרי ולא פעלו מתוך השקפת עולם משיחית אנטי-ליברלית ואי-רציונלית. בשל כך הציבור נתן בהם את אמונו ושיתף איתם פעולה. עוד הסתבר והוכח ב-50 השנים מאז נאום סוף הציונות של ערפאת באו"ם שהסכמי שלום ונורמליזציה, מגובים בעוצמה ביטחונית-טכנולוגית, הם תנאי בל-יעבור לשגשוגה הכלכלי של ישראל. הם המפתח לעתיד ואין להם תחליף.
מסים ונפלאות
על מנת להגביל את הגירעון בתקציב ל-2025 ללא יותר מ-4.5% מהתוצר המקומי, כפי שהתחייב שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אין לממשלה ברירה אלא להגדיל את הכנסותיה המתוכננות ב-45 מיליארד שקל. איך? באחת משתי דרכים, הפשוטה או המסובכת. האחרונה בבירור מועדפת על ידי בכירי האוצר והשר - ויעיד על כך ספר בן 240 עמודים הקרוי "תוכנית כלכלית" המכיל עשרות (!) מהלכי חקיקה קטנים כגדולים האמורים לצמצם ולממן את הגירעון הגדול. כאילו אין פה מלחמה קשה בחזיתות שונות, כאילו הציבור לא שרוי בחוסר ביטחון קיצוני, כאילו האזעקות לא מפלחות את האוויר והלוויות את הלב, כאילו ישראל לא ניצבת בפני עלויות צבאיות – כולל שליטה בעזה ובדרום לבנון – במאות מיליארדים. באוצר פותחים מגירות ישנות ושולפים מהן "רפורמות" מהגורן ומהיקב. רובן מסובכות ומתפתלות ובהחלט לא מתאימות לשעת החירום שבה מצויה כלכלת ישראל. יש ביניהן מגוחכות כמו הטלת מע"מ על שירותי תיירות כשאין תיירים ופינוי דחוף של מחנה רבין ("הקריה") בת"א אחרי שהושקעו בו 30 מיליארד שקל.
ויש המלצות שכל כוונתן היא להתקוטט עם ההסתדרות, כמו ביטול הסכמי עבודה במגזר הציבורי, הקפאת שכר המינימום והכבדת מיסוי על חסכונות השכירים לסוגיהם. יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד כבר הבהיר בראיון ל"ממון", שלא ייתן את ידו לרובן ("לא יקום ולא יהיה", אמר לענת לב-אדלר וגד ליאור).
עוד בולטת בסרבול וסיכון ההצעה למיסוי רווחים "כלואים" של חברות אחזקה – שנצברו על ידי חברות אלו במרוצת שנים ולא חולקו לבעליהן כדיבידנדים. נשיא התעשיינים רון תומר מזהיר: "מס חריג על רווחים לא מחולקים שצבירתם נועדה לממן השקעות יצרניות בישראל יגרום לתאגידים זרים להוציא מכאן את הכסף ולהחזיקו אצלם. זו תוצאה רעה למשק ולצמיחתו העתידה, במיוחד במצבנו המלחמתי".
הצעדים המשמעותיים האחרים הנפרטים ב"תוכנית הכלכלית" כמו הקפאת ההצמדה למדד המחירים של מערכת מס ההכנסה והקפאת כל הקצבאות הסוציאליות, הם תרגילי הסחה ותעלולים אינפלציוניים, העלולים להביא יותר נזק מתועלת, לבטח נזק חברתי כבד. מצריכים חקיקה פוליטית רבת-מכשולים ולא יגרמו להעברת משאבים מצריכה פרטית לצריכה ציבורית-ביטחונית. חטיבת המחקר בבנק ישראל מגיעה למסקנה דומה בתחזית ל-2025, לפיה הצריכה הפרטית הריאלית תזנק בשנה הבאה ב-7%, שיעור כמעט כפול מצמיחת המשק.
החלופה לסל הסיבוכים הזה הוא מהלך פשוט, המתאים לניהול כלכלה בשנת חירום: להעלות מתחילת השנה הבאה את שיעור המע"מ מ-17% כעת ל-20% עד 21% ולהעלות גם את כל שיעורי מס ההכנסה ומס החברות ב-10% – כך שמדרגת המס ההתחלתית תעלה מ-10% ל-11% מההכנסה ברוטו, ומהדרגה הגבוהה – כולל מס יסף מיוחד – תעלה מ-48% ל-53% מההכנסה ברוטו. גם מס החברות הבסיסי יעלה מ-23% ל-25.5%.
העלאת שיעור המע"מ צפויה להגדיל את הכנסות המדינה ב-30 מיליארד שקל בשנה. העלאת שיעורי המסים הישירים שתחול גם על מקדמות וניכויים במקור תכניס לאוצר, בהערכה מקצועית, עוד 24 מיליארד שקל בשנה. ביחד, בניכוי כפילויות וקשיי גבייה, מעל 45 מיליארד השקלים החסרים.
מדובר בצעדי מיסוי קשים, אך לא יוצאי דופן. משקל המסים בתוצר המקומי של ישראל נמוך יחסית, סביב 33%, בשעה שבמדינות מתקדמות רבות – בהן איטליה, צרפת, אוסטריה, יוון ודנמרק – משקל המסים בתוצר גבוה בהרבה ומגיע עד 46%. לפיכך גם אם העלאת המסים המוצעת כאן תגדיל את משקלם בפעילות המשק ל-37%, נטל המיסוי יישאר סביר ומטה.
העלאת שיעורי המסים בשיטה שקופה ומובנת תאותת על מפנה רציני במדיניות תקציבית ותזכה לאמון הציבור. מלחמת חרבות ברזל רבת-ימים ורבת-דמים היא בהחלט לא ההזדמנות הנאותה לטפל בעיוותים של מערכות המס הקיימת, בהקלות ובפטורים, ולבטח אינה הזמן המתאים לקיצוצים ריאליים ברשתות הרווחה הרופפות ממילא. לכן, במקום ספר עבה של מאות עמודים צריך היה האוצר להגיש להערות הציבור תוכנית כלכלית בת חמישה עמודים המכילה מספר קטן של מהלכי מיסוי פשוטים וברורים הנחוצים למימון המלחמה - ולא יותר. וסיום מהיר של המלחמה עדיף על הכל.
