שלומי, בגבול הצפון, היא עיירת רפאים עכשיו. מ-9,000 נפש נותרו רק 1,000. שלושת עובדי מחלקת שפ"ע של המועצה מאכילים את חתולי הרחוב – בהיעדר בני אדם שמייצרים זבל, החתולים רעבים – ומחלקים ארוחות לכ-100 קשישים שבחרו להישאר.
לאחר שבועיים של אופוריה הגיעה המפולת. הכטב"ם שהרג ארבעה חיילים בבא"ח של גולני ברגבים ופצע עשרות, הבהיר לישראלים שחיזבאללה לא מת והם עדיין פגיעים. בתחילת המלחמה סיפרתי כאן איך צה"ל סירב להשקיע בפיתוח מערכות הגנה מפני כטב"מים. אנחנו תוקפים, לא מגינים. ישראל איננה אוקראינה: אותה יוהרה, אותו עיוורון, אותו צבא שאנחנו סוגדים יום-יום לתהילתו.
בשלומי האיום הרבה יותר מוחשי, קרוב כמו הגבעה ממול. נסעתי עם יאיר קראוס, כתב "ידיעות אחרונות" בצפון, ברחובות דוממים, נטולי אדם. בסוף שנות ה-50 יצא סרט בשם "על החוף", שהראה את עריה המרכזיות של אמריקה לאחר שספגו התקפה גרעינית. הבתים עמדו במקומם. הרמזורים היבהבו. רק אנשים לא היו.
מפתיע לראות עד כמה שלומי קרובה לגבול: גדר הגבול יורדת בזווית חדה דרומה אל ואדי קטעיה ומשיקה לבתים. טילי נ"ט מסוג בורקאן שחיזבאללה שיגר אל המוצב בראש ההר, פרצו את גדר המערכת בקלות מחשידה. מה שווה הגדר אם כל כך קל לפרוץ אותה. הטילים שהחטיאו התפוצצו במדרון וגרמו נזקים ב-350 דירות.
למרגלות בניין המועצה התיישבו העובדים להפסקת קפה. ירדנה אהרון, מזכירת המועצה, נולדה בשלומי. את משפחתה פינתה לחיפה, אבל היא מתייצבת יום-יום לעבודה. "55 שנה אני חיה פה", אמרה. "האמנתי שהצבא ישמור עלינו. אני מאוכזבת ברמות".
שנת המלחמה הראשונה שברה את האמון בין מפקדי הצבא לתושבים. החרדה מכפילה את העלבון, משלשת אותו. בכל מקום בצפון נשמעו השבוע אותם דיבורים: אמרנו להם שיש מנהרות, שאנחנו שומעים אותם חופרים, והם לעגו לנו, אמרו שזה הטרטור של המשאבות של הביוב. איך לא ראו את המנהרה שנחפרה מול העיניים שלהם, מתחת לגדר.
התמונות שמגיעות עכשיו מהכפרים הלבנוניים שנכבשו, מחריפות את משבר האמון. הצבא ידע שהם הולכים לעשות לנו 7 באוקטובר ולא עשה כלום. גם אחרי 7 באוקטובר רצה הצבא ללכת להסדרה, להכלה. הם הפקירו אותנו.
שאלת האמון תשוב ותכבוש את סדר היום כשהצבא יבקש לסיים את העבודה בכפרים הסמוכים לגבול ולהחזיר את הכוחות הביתה. יואב גלנט, שהיה בצפון ביום ראשון, דיבר על יציאה בתוך שבועות. היציאה תזמין התנפלות באגף המשיחי של הקואליציה ושל הליכוד. הרשת החברתית תרתח. הביקורת לא תפסח על המפונים מהצפון. למה, הם ישאלו, ניקיתם רק חלק מהכפרים? למה דילגתם על המעגל השני והשלישי? שם אין פירים? שם אין אמל"ח? למה הרקטות ממשיכות לרדת עלינו? איפה השקט שהבטחתם, איפה הביטחון?
צה"ל נכנס ללבנון כדי להרוס את התשתית שהכין חיזבאללה לקראת פשיטה על הגליל. זאת הייתה ועודנה מטרת המהלך. היא תושג, אבל אליה וקוץ בה: צה"ל מונע בדרך הזאת את מה שלא קרה, אבל לא מונע את מה שקורה. הטילים, הרקטות, הכטב"מים ימשיכו לחצות את הגבול, להרוג אזרחים וחיילים ולשבש את שגרת החיים.
נתניהו, גלנט והלוי הם כרגע הקבינט בפועל. לא משנה מה הם זוממים זה נגד זה – האחריות עליהם. ההתייעצויות הרחבות שנתניהו מכנס בלילות הן מהלכי סרק, הזדמנות לברברת לשרים שמודרו מקבלת ההחלטות.
ארבע אופציות פתוחות בפניהם: הראשונה היא לצאת ולקוות שאפשר יהיה לשלוט על אזור הגבול מבחוץ ולשכנע את התושבים לחזור; השנייה היא להמשיך לטהר כפרים עוד ועוד צפונה עד להקמת רצועת ביטחון קבועה, שתמתח את המערך הקרבי של צה"ל עד מעבר לקצה ותנפיק לנתניהו את מלחמת הנצח שלו; השלישית היא להגיע להסכם עם ממשלת לבנון שבמוקדם או במאוחר יופר. אין אופציות טובות בלבנון;
האופציה הרביעית היא ברירת המחדל הקבועה של נתניהו – להימנע מהחלטות ולתקוע את הכוחות בשטח, מדממים בתוך ענן של אי-ודאות. זה לא עבד טוב בעזה, ואין סיבה שיעבוד טוב יותר בלבנון.
אחרי חיסול נסראללה, אחרי הביפרים, אחרי הכניסה לכפרים, ישראל נמצאת בנקודה הטובה ביותר להסכם שיוריד לכמה שנים את לבנון מסדר היום. הסכם שגם יפסיק את הרקטות ואת הכטב"מים. ספק אם הפוליטיקה תיתן לזה לקרות.
טוב על הנפש
גבי נעמן, ראש מועצת שלומי מזה 26 שנה, יושב בלשכה שלו, מוקף בתמונות גדולות של רבנים: הבאבא סאלי, הרבי מלובביץ' והקרוב לליבו במיוחד, הרב חכם יוסף חיים, שהיה פוסק גדול בבגדד במחצית השנייה של המאה ה-19.
עם כל הכבוד לרבנים, הוא בונה קודם כל על בורא עולם. נגיע לזה. הוא נולד בשלומי ב-1959, שביעי מבין 13 ילדים. ההורים עלו מג'רבה, תוניסיה. שישה אחים ואחות אחת מתגוררים בשלומי: בסיס חזק ויציב.
איך אתה מסתדר במלחמה, שאלתי.
"אני ראש המועצה היחיד שמטפל בכל התושבים שלו, גם ב-8,000 שנמצאים בחוץ", אמר. "תראה איך התושבים כועסים על ראשי המועצות האחרים. אותי הם אוהבים".
איך אתה עושה את זה, שאלתי.
"הקהילה שלי התפזרה בכל הארץ", אמר. "שבוע לאחר הפינוי פתחתי דף יומי בפייסבוק. אני קם כל בוקר בארבע וחצי וכותב להם. עד היום כתבתי 350 דפים. אני מקפיד לכתוב להם מילים חיוביות: אתם חשובים לנו, אתם יקרים לנו".
ראשי היישובים שפונו מוצפים כרגע בכסף, אמרתי. הממשלה מממנת אתכם, אבל אתם מחויבים לתת לציבור רק חלק מהשירותים.
"את הכסף שקיבלנו מהממשלה חילקתי לתושבים", אמר. "העברתי כספים לבתי מלון, למימון חוגים ופעילויות. בכל חג אני מעביר לכל משפחה 500 שקל. מי שיש לו שלושה ילדים ומעלה, מקבל 1,000. הכסף בטל בשישים. הוא רק אומר, חשבנו עליך, לא שכחנו אותך. הנתינה משכיחה את הצרות. ועוד דבר, כולם שווים".
הוא פתח את החדר הצמוד לחדרו כדי להציג את המתנות שחילק למפונים: תיקי גב לילדים, סט סירים וסכו"ם למבוגרים. "אנשים טובים באמריקה שלחו לכאן מתנות: בגדים, נעליים – לא דברים זולים, מותגים. אני שולח הכל לבתי המלון. אנשים לוקחים. זה עושה להם טוב על הנפש.
"המפונים לא משלמים ארנונה. הממשלה משלמת לנו את הארנונה במקומם. הם פטורים ממס. בשנת המלחמה הם יכלו לחסוך כסף. אליי אין להם טענות".
להערכתך, שאלתי, כמה לא יחזרו.
"בקריית-שמונה האוכלוסייה הטובה לא תחזור", אמר. "כששואלים אותי על שלומי, אני אומר, 100 אחוז יחזרו. זה מה שאנחנו רוצים. נניח ש-20 אחוז לא יחזרו. נתחיל ב-7,000 ונעלה מחדש. הקמנו בתי ספר בעכו ובקריית חיים. ההורים של 60 אחוז מהילדים בחרו לשלוח את הילדים למוסדות שלנו. אין לי טענות למי שבחר בבתי ספר אחרים. שכל אחד יעשה את הבחירה שלו".
2,000 מתושבי שלומי מתגוררים בבלוקים הישנים, בבניינים בני שלוש קומות. האחרים מתגוררים בצמודי קרקע. "באשכול הסוציו-אקונומי אנחנו 6 גבוה", אמר נעמן. "עבדתי על זה קשה".
התרעתי, הזהרתי
מה צריך לקרות כאן ביום שאחרי, שאלתי.
"הגבול שלנו יהיה השקט ביותר", אמר. תחרותי כמו תמיד, הוסיף, "חדרה תהיה פחות בטוחה משלומי".
איך, שאלתי.
"ראשית, לא צריך לשבת קבע בתוך לבנון", אמר. "צריך ליצור שטח מפורז. צה"ל יפקח מבחוץ. שנית, צריך לפעול בלבנון כמו שאנחנו פועלים בסוריה: אם יש מידע מודיעיני, מיד מפציצים.
"את עניין המנהרות העליתי לפני כולם. תושבים שמעו רעשים, הקליטו ושלחו לי. אני מסגר במקצועי. אני יודע מה זה רעש של מכונה קודחת. הצבא בא, שם סנסורים ואמר, אין מנהרות לשלומי".
בפוסט שפירסם השבוע לתושבים, כתב, "כולם טעו ואנחנו צדקנו! מעולם לא רציתי להגיד את המילים 'אמרתי לכם', אבל אכן אמרתי, התרעתי, הזהרתי, והיום כולנו מבינים את גודל הנס שהתרחש לתושבי הצפון ולתושבי שלומי.
"למרות כל מה שנגלה ונחשף, עדיין ממשיכים אותם בכירים לבקש מצה"ל להפסיק את המלחמה. ממש מבקשים להנציח את המחדל! חובה להרחיק את חיזבאללה עד מעבר לליטני ורק באמצעות כניסת כוחות צה"ל לשטח לבנון".
על איזה נס אתה מדבר, שאלתי.
"ניצלנו בזכות בורא עולם", אמר. "אם חיזבאללה היו חוצים את הגבול ב-7 באוקטובר, היינו אבודים. בגליל היו עשרות אלפי מתים. הם היו כובשים יישובים עד יקנעם, עד ואדי ערה, ואז ערביי ישראל היו מצטרפים אליהם. בזכותו הם לא נכנסו".
בדרום בורא עולם לא היה נדיב כל כך, הערתי.
"בדרום הוא ראה אותנו רבים ועשה את מה שעשה כדי שנתקן את דרכינו", אמר. "ב-7 באוקטובר קיבלתי החלטה: כשתיגמר המלחמה, נעשה סעודת הודיה עם כל תושבי שלומי. נכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת. נודה לבורא עולם".
חשבתי שמיותר לפתוח בוויכוח על תרומתו של אלוהים לביטחון המדינה. איש באמונתו יחיה, אמרתי.
נעמן ורעייתו חיים בבית שלהם בשלומי. לא עוזבים, לא מתפנים. מאז תחילת המלחמה הוא לא לקח יום אחד של חופשה.
חג סוכות הכניס אותו להתלבטות. "בהתחלה חשבתי להקים סוכה סמלית", אמר. "רעייתי לא רוצה לצאת מהבית, גם לא לסוכה". כאשר צה"ל חצה את הגבול, הוא התהפך. "החלטתי", אמר. "אני אקים סוכה לתפארת".
ביום שני קנה את החומרים; ביום שלישי בנה אותה: סוכה מפוארת בלב עיירת רפאים.
קצינים שסרחו, יודחו
"מולד" הוא מכון למחקר פוליטי שפועל מירושלים. מקומו בשמאל הציוני – מה שנוהגים לכנות עכשיו, במונח נוח יותר לשיווק, במרחב הפרוגרסיבי. בחודשים האחרונים עבד המכון על מסמך שמציע רפורמה במשטרת ישראל ליום שאחרי בן גביר. נקודת המוצא לגמרי נכונה: הרחקת בן גביר מהמשטרה היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. הבעיות במשטרה לא התחילו עם בן גביר ולא יסתיימו אם וכאשר יורחק. בן גביר הוא מקרה קיצוני ומסוכן במיוחד, אבל כלל האצבע הזה נכון גם לגבי נתניהו וחלק גדול משריו. לממשלה שתחליף אותם, אם תיבחר ממשלה שתחליף אותם, מחכה הרבה עבודה.
לצורך המסמך רואיינו מפכ"לים לשעבר, מומחי אקדמיה וכתבי משטרה. ההמלצה הראשית בו היא ביזור המשטרה: חלק מהסמכויות שמרוכזות היום בידי השר והמפכ"ל יועברו למחוזות ולרשויות המקומיות. המסמך מגיע עד לדיון באפשרות לבטל לגמרי את המשרד לביטחון לאומי ולהעביר את הסמכויות שלו למשרד הפנים או למשרד המשפטים.
"בטווח הארוך", אומר המסמך, "אין מנוס מהחלפת משטרת ישראל בגוף שיטור חדש". זה מה שקרה ב-20 השנים האחרונות בבלגיה, באוסטריה, בלוקסמבורג, בהולנד, בדנמרק, בשוודיה ובסקוטלנד – כל מדינה והשערוריות המשטרתיות שלה.
בלגיה היא המודל שהמסמך מציע לאמץ. "יוקמו שני גופים נפרדים: המשטרה הארצית החדשה תעסוק בפשיעה חמורה, פשיעה מאורגנת, שיטור ימי ואווירי, הדרכה והכשרה ונושאי ביטחון; גופי השיטור האזוריים יעסקו בפעילות משטרתית מקומית כגון סיור, מענה מיידי לאזרחים ושמירה על הסדר במרחב הציבורי".
דיברתי עם שניים מאנשי "מולד" – החוקר נבו שפיגל, שהוביל את העבודה על המסמך, ומאיה אילני, מנהלת המחלקה הציבורית במכון. "אנחנו מציעים שהרפורמה תתבצע בשיטת המחסנית", אמר שפיגל. "את הסמכויות צריך לדחוף מלמעלה למטה. המחוזות יפעלו עצמאית. במידת האפשר הם יעבירו סמכויות הלאה, לרשויות המקומיות".
אבל השלטון המקומי בארץ חלש, ובחלקו מושחת, אמרתי.
"כן", אמרה אילני. "צריך רפורמה גם בשלטון המקומי. בממשלה 2.0 אפשר יהיה לתבוע אחריות גם מהרשויות המקומיות".
בשלב הראשון הסמכויות יועברו למחוזות. בשלב הבא יקומו משטרות עירוניות ברשויות הגדולות והחזקות. הן יהיו כפופות לראשי הערים תוך שמירה על עצמאות שיקול הדעת של השוטרים. ערים בינוניות יקימו משטרות במסגרת אשכול ערים. כך גם מועצות אזוריות.
מה יקרה, למשל, במקרה רצח, שואל המסמך ומשיב: המשטרה המקומית תספק את המענה הראשוני לקריאה של האזרח. אם החשוד ברצח נמצא במקום, היא תעצור אותו. חקירה מורכבת יותר תעבור למחוז.
המחלקה לחקירת שוטרים תיסגר. במקומה תקום נציבות עצמאית שתטפל בתלונות על שוטרים. הנציב שיעמוד בראשה ייבחר בבחירה חשאית על ידי הכנסת. הוא יצויד בשפע סמכויות. אחת המשימות הראשונות של הממשלה החדשה תהיה להקים ועדת חקירה ממלכתית לפשיעה במגזר הערבי.
המסמך ממליץ על הדחה המונית, מדרגת תת-ניצב ומעלה, של קצינים שמונו על ידי בן גביר או שיתפו פעולה עם הפוליטיזציה וההשחתה של המשטרה. "על ראשי מפלגות האופוזיציה להודיע כבר עכשיו שיש בכוונתם להעביר מתפקידו כל קצין שסרח. הדבר ירתיע את הקצונה משיתוף פעולה עם מעשיו הפסולים של בן גביר".
"אנחנו יודעים שההמלצות שלנו שאפתניות", אומרת אילני. "מדובר בתהליך שייקח הרבה שנים. אפשר לקרוא לזה המהפכה המשטרתית".
אליפות הפינג–פונג
ערב החג התחילו חיילים אמריקאים להתקין את מערכות ההגנה האווירית מסוג THAAD שהביאו לכאן. המערכות יודעות ליירט ולהשמיד טילים בליסטיים בעלי טווח קצר, בינוני וארוך. הן מיועדות לבלום את התגובה האיראנית למתקפה הישראלית. בצד החיובי, זאת תוספת כוח משמעותית להגנה מפני איראן ולהרתעה שלה. הממשל האמריקאי מודיע קבל עולם שהוא צד במלחמה. בצד המורכב יותר, מרחב ההחלטה של ישראל מצטמצם. 76 שנה אמרו מנהיגי ישראל לעולם שאנחנו יודעים להגן על עצמנו בעצמנו. פרט לאירוע אחד – טייסים צרפתים שבאו לישראל כדי להגן עליה במהלך מבצע סיני – ישראל לא הניחה לחיילים זרים ללחום על אדמתה. להתייצבות האמריקאית יש מחיר.
מטרידה הקלות שבה ישראל ואיראן נכנסות למעגל של תגובות ותגובות נגד שאין ממנו נקודת יציאה. ישראל התחילה; איראן הגיבה במטח של טילים וכטב"מים על מטרות צבאיות ואזרחיות; ישראל הגיבה; ואז איראן הגיבה בהתקפת טילים נרחבת ואפקטיבית יותר. ואז ישראל התחייבה פומבית להתקפת נגד משמעותית. אין ספק שתהיה תגובה איראנית לתגובה, אומרת מערכת הביטחון, ומתכוננת בהתאם. ומה אז, אני שואל. תהיה עוד תגובה ישראלית, אומרים לי.
פינג-פונג.
אם המערכה האחרונה של המשחק תיגמר במזרח תיכון חדש, נטול גרעין איראני, נטול פרוקסים, נטול אייתוללות, אני בעד, אבל זאת לא התוכנית האמריקאית. לפעמים פינג-פונג הוא רק פינג-פונג. ¿
