אנחנו חיים בעולם של מלחמות התשה. קחו את סוריה. מתנהלת בה מלחמה בלתי נגמרת בין המורדים למשטר; המשטר הצליח להשתלט על רוב המדינה, אבל לא כולה. המדינה היא ביצה מדממת. תנו לי להדגים: בין יום שני לשלישי, הנה מה שקרה בסוריה, לפי גופי ניטור בינ"ל – הקואליציה הבינלאומית תקפה מיליציה איראנית ליד דיר א-זור. כוחות אסד תקפו את כפר טאאל, מערבית לעיר חאלב, בארטילריה. כוחות אסד תקפו גם את אל-קנדא, במחוז אידליב. תקיפה אווירית ישראלית במעבר גבול סורי-לבנוני. כוחות טורקיים שיגרו פגזים נגד הקואליציה הכורדית, לא רחוק מדיר כאמאל. בסיס אמריקאי הותקף במחוז אידליב. חיל האוויר הרוסי תקף שוב ושוב מטרות מורדים, וניטרלו תחנת כוח אזרחית. כל זה קרה במשך 18 שעות, וזו רשימה חלקית מאוד. שימו לב למדינות המעורבות.
המלחמה הסורית לא מעניינת את העולם, בכלל. היא נשכחה, יחד עם רצח העם (האמיתי, לא המדומיין) שביצע בשאר אל-אסד. בהשוואה לסוריה, המלחמה באוקראינה נחשבת בסדר עדיפויות גבוה, גם אם כבר לא עליון. וגם שם יש מלחמת התשה ארוכה, קטלנית, בלתי נגמרת. מידת העניין של העולם פחתה עם הזמן. האוקראינים מרגישים בודדים במערכה. אם טראמפ ינצח, הם יהיו בודדים יותר.
ואחרי השבוע הקשה שעבר על ישראל, צריך לומר שזהו החשש הגדול גם כאן - מלחמת התשה, עם מוטיבציה בלתי נגמרת של הגורמים השליליים במזרח התיכון. החשש הזה מושמע בדיוני בכירים במערכת הביטחון ובדרג המדיני, כולל בשבוע האחרון.
בתמצית: שהצדדים יתרגלו. זאת אומרת, לא ישראל. לה יהיה קשה מאוד להמשיך לנהל חברה וכלכלת עולם מערבי כאשר היא מצויה במלחמת התשה יקרה ובלתי נגמרת. בפרט כאשר חלקים לא מבוטלים בציבור מסרבים להתגייס. לעומתה, חיזבאללה וחמאס, הג'יהאד האיסלאמי, החות'ים, כל שלוח איראני באזור, המחבלים בגדה המערבית - הם כולם יכולים להתרגל, על חשבון האוכלוסייה המקומית, ובעיקר על חשבוננו. איראן והפונדמנטליסטים ברחבי העולם יממנו. הג'יהאד בפלסטין, לשיטתם, יהיה מטרה ארוכת טווח. תרחיש אימים: טהרן תנהל חיים כתיקונם, ומי יודע, אולי גם ביירות; בישראל ירוצו למקלטים, ולא רק בדרום או בצפון.
גופי הטרור, שזו תוחלתם הפנימית, יתארגנו. מספיקים שניים-שלושה שיגורים ביום, כטב"ם אחד שחוצה את מערכות ההגנה פעם בשבועיים, כדי שישראל תהפוך למוקד של חיכוך מתמשך.
כן, הם יחטפו קשה. הם ירוסקו. מדדי ההצלחה שלהם יהיו צנועים מאוד: לשרוד, ומפעם לפעם לשגר תזכורת מכאיבה שהם קיימים. טופאן אל-אקצא לא התרחש, השיטפון לא קרה. אבל מה עם הצפה איטית, כזו שגולשת מעל הסכר הישראלי של ביטחון? זה מתאים לגישת הסבלנות האסטרטגית של איראן.
לכן, אומרים חלקים במערכת הביטחון, חייבים לנסות למצות את ההצלחה הצבאית עם הסדר מדיני אפקטיבי, בפרט בצפון. חיזבאללה לא יושמד בכל מקרה. הוא ספג מכה קשה בתרחיש הכי אופטימי שהושמע. אם אפשר לנתק בין חזית הדרום והצפון, צריך לעשות את זה מיד - ולפעול ליישום 1701. אך אנשי ראש הממשלה מתדרכים שהמטרה היא 1559 - דהיינו גם פירוק כל הקבוצות החמושות בלבנון. במילים אחרות, הכנעה. "זה לא יקרה", אמר לי גורם אחד במערכת הביטחון, "וחבל לעשות סיבובי יוהרה מטופשים. אחרי שגומרים לטפל בקו הכפרים הראשון, אסור לגלוש יותר פנימה. זה פשוט לא יוביל לשום דבר".
הנה הבעיה: נתניהו, למרות יכולותיו הרטוריות הידועות, הוא דיפלומט קטן מאוד. יחסיו האישים עם מנהיגים בעולם ובאזור נעים בין קרירות לתיעוב גלוי (קחו כדוגמה את דבריו של הנשיא ביידן, אדם שהיה מציג את עצמו כ"חבר טוב" של ביבי). מי שיצטרך ליצור הסדר בר-אכיפה הם האמריקאים. הראש שלהם במקום אחר. בקלפיות.
איפה צ'רצ'יל
ייתכן שמלחמת התשה נגזרה על ישראל. שחיזבאללה ואיראן לא יסכימו להפסיק. שנדרשת עמידה של זמן רב, לקיר ברזל עד שיבינו שלא יהיה שיטפון וגם ההצפה תיבלם. הנה הבעיה: הממשלה לא נערכה לכך כלל. מעריצו של צ'רצ'יל, זה שאמר שהשנה היא 1933 ואיראן היא גרמניה הנאצית, בכלל לא התכונן למלחמה כזו.
נתניהו יכול לומר שהמלחמה תפסה בהפתעה גמורה את כל המערכת הישראלית, בפרט צה"ל. הוא צודק. אבל הנקודה היא שלא נבנתה היערכות למלחמה ארוכה גם אחרי ה-7 באוקטובר. וזו כבר רשלנות מזעזעת. הביטוי העליון נמצא בכלכלה ובחברה הישראלית. מדינות מודרניות ומלחמות מודרניות מוכרעות, לעתים קרובות, באמצעות כלכלה, אספקה, חימושים.
מה עשתה הממשלה כדי להכין את ישראל למאבק ארוך ומתיש? לדוגמה, היא לא פצחה בשורה של רפורמות וקיצוצים, נחוצים מאוד, כדי להבטיח שדירוג האשראי של ישראל לא יתרסק. היא המשיכה להעביר באורח מופקר ובוגדני כספים קואליציוניים, למרות תחינות (גם בקרב אנשי רה"מ עצמם).
נתניהו הקים ממשלת חירום אבל לא הצליח לייצב אותה; כל משבר, מנושא המילואים והתנועה ברחבי הארץ לבסיסים ועד לעסקים הקטנים של מילואימניקים – מנוהל בצורה כושלת. נתניהו ממשיך להחזיק בממשלתו את בן גביר, שעובד באורח אקטיבי כדי לחמם זירות שהאינטרס הישראלי העליון הוא שיישארו מצוננות ככל הניתן.
החברה הישראלית, במשך שנה, לא הוכנה למלחמת התשה. ההפך: נאמר לה שהניצחון מעבר לפינה, על הסף, תיכף יפציע. וכל מה שכתבתי הוא העניינים הגלויים. יש דברים שקשורים לחימושים, תעשייה, יחסים אסטרטגיים, שלא נעשו. מנהיגי מלחמה יעילים עושים הרבה דברים, במקביל. זה לא ביבי.
יש כל כך הרבה דוגמאות, אבל הנה אחת זעירה: מחירי הטיסות לישראל. יותר ויותר חברות הייטק, ובפרט סטארט-אפים, מעבירות חלק מפעילותן לחו"ל. וחלק מזה – לא קריטי, אבל בהחלט משמעותי אומרים לי בתעשייה – הוא התחושה שאי אפשר להגיע בקביעות למשקיעים וללקוחות בחו"ל בגלל מחירים בלתי אפשריים של טיסות. תחושת המחנק משמעותית גם מבחינת עמידות החברה הישראלית, שהתרגלה, ואין מה להתנצל על זה, לצאת לחו"ל להתאוורר.
שרת תחבורה סבירה ולא כושלת הייתה מנצלת את כוחה העצום של המדינה, ודואגת לתמרוצים שיפתרו את כשל השוק שנוצר כאן. חכירת מטוסים. אפילו הקמת חברת תעופה ממשלתית, אד-הוק, לתקופת המלחמה. אך מירי רגב, כידוע, גרועה.
הכרעה בלי ירייה
ואחרי כל זה, צריך לומר משהו גם לאמריקאים. תומכי האריס-ביידן, או טראמפ. בעולם, יש כעת שלושה עימותים גדולים בפוטנציה. הראשון, והחשוב ביותר לארה"ב הוא סביב סין והאיום למזרח אסיה. השני הוא המלחמה באוקראינה, והדרך בה רוסיה מאיימת על הביטחון האירופי והעולמי. השלישי הוא ניסיון של קבוצות פונדמנטליסטיות במזרח התיכון, בסיוע איראן, לגרור את האזור לעידן בלתי נגמר של מלחמה.
מבין שלושת העימותים האלה, רק באחד מהםאין עדיין נשק גרעיני לאויביה של אמריקה. רק במקום אחד הציר המערבי יכול להביא להכרעה – ללא סכנה של מלחמה גרעינית, בינתיים. מי שרוצה לנצח באוקראינה ובטייוואן, ולעשות זאת ללא יריה, צריך להפגין את כוחו במזרח התיכון. אם תיכשלו פה, תיכשלו בכל מקום.
אנשי רה"מ מתדרכים שהמטרה היא 1559 - פירוק כל הקבוצות החמושות בלבנון. "זה לא יקרה", אומר גורם במערכת הביטחון, "אחרי קו הכפרים הראשון, אסור לגלוש יותר פנימה"
