שמעון עמר // קריית־שמונה
"זה הבית, ובית לא עוזבים"
תחילת פברואר, כשהוא יושב חסר מעש במלון המפונים, החליט שמעון עמר לעלות צפונה אל דוכן הפלאפל שהקים אביו בשנת 1958 בלב קריית־שמונה. מאז בכל יום הוא פותח את העסק לכמה שעות ומכין פיתות מלאות כל טוב, בעיקר לחיילים שמהם הוא לא גובה תשלום. "חזרתי לפרוח. שמחת החיים שלי חזרה", הוא מספר בפנים קורנות. בסופי השבוע הוא חוזר לאשתו בתיה במלון בנתניה ומבקר את הילדים והנכדים. "נכון שקשה להיות פה עם כל הבומים והירי, אבל אני אוהב את הבית, ובית לא עוזבים". עם התחלת התמרון הקרקעי בדרום לבנון הוא רואה שינוי. "טוב שלמדינה אכפת קצת מהצפון והתחילה לפעול", הוא אומר. "סוף־סוף רואים אופק. אני מקווה שנחזור לשגרת החיים הרגילה, כמו כל בית במדינת ישראל. אני מבין היום שכבר אי־אפשר פתרון מדיני, אלא רק בכוח. אני מתפלל בכל יום שיחזרו לפה כל התושבים והשכנים שלי, שכל המשפחות יחזרו לעיר הכי יפה עם התושבים הכי יפים וטובים בארץ" | צילום: אביהו שפירא
רס"ר שי בלחנס ורס"ל לירן גרינברג, // תחנה אזורית גליל־גולן
"חווים את המלחמה מכל הכיוונים"
לפני חצי שנה כבאי הגליל והגולן לא יכלו לדמיין את היקף השריפות והאירועים שאליהם יידרשו להגיע תחת אש בחודשי הקיץ. "עד אפריל השטח היה ירוק ברובו ורווי משקעים", מסביר שי בלחנס, מפקד אשכול צפת. "אבל ממאי, כאשר היובש נכנס, האירועים גדלו עשרת מונים". שותפו למשמרות הארוכות הוא לירן גרינברג, סגן מפקד צוות כיבוי ודובר המרחב. "צפינו את שריפות הענק וקיבלנו אותן", הוא אומר. "אבל נערכנו לזה, סיפקנו טרקטורוני כיבוי לכיתות הכוננות והכשרנו אותן ללחימה באש. כל יום אנחנו מתמודדים עם החלטות קשות – על מה להגן קודם, לאיזו קריאה לצאת ואילו כוחות לשלוח. לפעמים זה מייאש. עבודה מאוד סיזיפית בתנאים מאוד לא אופטימליים" אומר גרינברג, אך מבהיר כי לא יוותר על מקומו בין לוחמי האש. "אנחנו לא מפונים וחווים את המלחמה על כל מרכיביה. המתח הגבוה בעבודה דורש מאיתנו להיות ממוקדים ומפוקסים, אבל בסוף יש לכל אחד משפחה מאחור וגם זו זירה מורכבת" | צילום: אפי שריר
אלון בורנשטיין, // מושב אודם
"לצערי, היום אני פחות אופטימי"
כמו בינואר, גם עכשיו אלון בורנשטיין עומד בשער המושב אודם שבגבול סוריה בצפון הגולן כשעליו אפוד ונשק. אם אז עוד הצליח לקבל מבקרים בחוות החיות הטיפולית שלו, הרי שבחודשים האחרונים גם המבקרים המזדמנים לא מגיעים. "עם כל הרצון לומר שאפשר להגיע ויש לנו מקומות מוגנים, אנחנו כבר לא מזמינים אלינו" מודה בורנשטיין. לפני עשרה חודשים הוא שקע בחובות והתקשה ברכישת מזון לחיות החווה, והצליח לגייס תמיכה בקמפיין הד סטארט. כעת הוא שוב נערך לגיוס תמיכת המונים. "אני מחזיק את החווה בשיניים", הוא אומר. "כל הזמן מגיעות חיות לשיקום ואנחנו לא עוצרים. אני מקווה שאנשים יירתמו למטרה. אני מחכה לרגע שתסתיים המלחמה ומתכנן לבנות חווה גדולה יותר שתארח צוותי לחימה, הלומי קרב ומשפחות שכולות. בין השמירות בכיתת הכוננות אני הולך לקטוף לחיות אוכל בשדה כדי לחסוך קניית חציר. הבירוקרטיה מאוד קשה, אפילו רואי החשבון שלנו נאבדים בכל סבך הטפסים, ההשגות, הביטולים והחשבונות. לצערי, אני פחות אופטימי מהפעם שעברה ששוחחנו" | צילום: אפי שריר
רבקה וזיו גורדון, // קיבוץ כפר בלום
"לפי דעתי, המפונים לא יחזרו"
תחילת חודש מארס פגעה רקטה בחצר ביתם של רבקה וזיו גורדון בקיבוץ כפר בלום, שתושביו לא פונו. מאז הבור הגדול שנפער באדמה עוד לא כוסה והגינה שנפגעה לא שוקמה. "את החלק הקדמי של הטיל לא הצליחו למשוך מהאדמה והוא נשאר שם כמזכרת", מספרת רבקה (83). לפני כחצי שנה חיו בקיבוץ רק כ־40 אחוזים מתושביו והשאר עזבו. "היה צריך לפנות גם את כפר בלום. למה את השכנים שלנו בבית הלל או הגושרים פינו ואותנו לא?" בביתם אפילו אין ממ"ד תקני. "אנחנו חיים פה בתוך האזעקות והנפילות", אומר זיו (83). "אנחנו נכנסים לחדר הביטחון המצ'וקמק שלנו או נשארים פשוט מול הטלוויזיה ותולים את מבטחנו באלוהים". רבקה מספרת שהחשש העיקרי הוא לא הטילים, אלא "התוכניות שלהם להיכנס ולכבוש את הצפון. אני מפחדת שהם יעשו לנו מה שחמאס עשה בדרום. לפי דעתי המפונים לא יחזרו. אני מרגישה שעדיין בממשלה לא מבינים מה קורה פה. אין עזרה ואין כלום. צריך פה שינוי, הנהגה אחרת" | צילום: אביהו שפירא
ארז אדר // קיבוץ חניתה
"את מה שנשבר צריך עוד לשקם"
ב־7 באוקטובר 2024 ישבו יחד חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ חניתה שבמועצה אזורית מטה אשר והביטו לאחור על השנה הקשה בחייהם. "אנחנו רואים כמה מזל היה לנו שהאירוע לא התחיל אצלנו", אומר ארז אדר, קב"ט הקיבוץ. "אם לא 7 באוקטובר, זה היה קורה פה והיה נגמר כנראה הרבה יותר קשה". לדבריו, כעת כשפעילות צה"ל ניכרת בשטח, "הצבא צריך לראות איך מחזיר את האמון לתושבים. יש לנו ביטחון מלא ביכולות של הצבא, אך את מה שנשבר צריך עוד לשקם". הוא אומר כי "אולי למקבלי ההחלטות יש אינטרסים אחרים, אבל אנחנו בכל יום עסוקים בחשיבה איך עושים את המקום הזה בטוח יותר". בתשעת חודשי המלחמה הראשונים גרו בני משפחתו במלון מפונים בטבריה, ולפני חודשיים שכרו דירה בנהריה כדי להתקרב לאבא שנשאר בקיבוץ בכיתת הכוננות. "לא חלמתי בחיים ששנה שלמה אהיה במילואים, אבל זה לא שיש לנו אופציה אחרת. יש לנו בית וגבול שצריך להיות בו ומי יעשה זאת אם לא אנחנו" | צילום: אביהו שפירא
