ב-7 באוקטובר בן הזוג שלי, חיימקה, הוקפץ למילואים. במשך שלושה חודשים הוא חזר רק לגיחות קצרות. את כל תחילתה של המלחמה העברתי לבד, מנסה למצוא דבר מה להתנחם בו. איכשהו מצאתי את עצמי חוזר כמעט כל יום הביתה – לעפולה.
מצחיק שאני גר בתל-אביב כבר 15 שנה, אבל איכשהו תמיד כשאחזור לעפולה, אקרא לזה "לחזור הביתה".
הנופים של מפלצות הבטון והכבישים המהירים התחלפו לאט-לאט בשדות הפתוחים, "ואל ערבו העמק נאסף ביופי שעוד לא היה כמוהו". הזמן כאילו לא נגע בבית של ההורים שלי. אותו השלט על הדלת. אותו וילון מהוה. אותו מגנט על המקרר עם תמונה משפחתית מחתונת שישי צהריים.
כן, הכל כאילו עומד במקום, רק הם הזדקנו.
אני נכנס לחדר הילדות שלי, אותו החדר שבו העברתי את תקופת מלחמת המפרץ. את תקופת האוטובוסים המתפוצצים. את לבנון השנייה. המקום הבטוח שלי. המוכר. הנשאר. החול שמרכך את הנפילה.
והנה אמא שלי כבר מכינה לי נס קפה של ילדות, וכשאני שואל אותה אם יש חלב סויה, היא מעקמת פרצוף וזורקת בנימה של אמהות, "אל תבלבל את המוח עם השטויות של תל-אביב".
בגיל 23 ברחתי מעפולה, ועדיין, בכל פעם שהעניינים מסתבכים, בכל פעם שאני מאבד את עצמי, בכל פעם שאני מרגיש שהחיים סוגרים עליי – אני מוצא את עצמי עולה על ההגה ונוסע לשם. מוזר איך לפעמים אדם מבקש לחזור אל המקום שממנו נמלט.
אני חושב על המושג הזה, בית. אני חושב על כל האנשים הטובים שנעקרו מביתם בשנה האחרונה כאילו היו עשב בר. אני חושב על החג הזה, שבו אנחנו יושבים וסועדים בסוכה, בבית ארעי. כמה חשוב לו לאדם, שיוכל לחזור למקום קבע נטוע ומושרש. כמה הוא אבוד בעולם בלי אחד כזה. ועד כמה יחפש, עד אחרון ימיו, מקום או אדם שיוכל לקרוא לו "בית".
בגיל 23 ברחתי מעפולה, ועדיין, בכל פעם שהעניינים מסתבכים, אני נוסע לשם. מוזר איך לפעמים אדם מבקש לחזור למקום שממנו נמלט
