סמי שלום שטרית שאל "ומה תעשה אז/ כשייתמו המילים", והשנה היה נראה שהגיע הרגע להתמודד עם תרחיש האימים במסגרת רצף אירועים שעקרו הרבה דברים, ובתוכם גם את הלשון. אבל גם מתוך ההלם הנורא שפקד בין השאר את השפה, העברית בכל זאת מצאה את הדרך פנימה והחוצה. היא הייתה שם כדי לנחם ולהכיל בלילות ארוכים של עצב וחרדה, מהסוג שרק "ליל חניה" יכול להרגיע, או שהצליחה להצחיק בתוך כל העצב בזכות תופעות כמו "חרבו דרבו" או גילה גמליאל ונפלאות "הראייה המתכללת" שלה.
בין אם כאמצעי ביטוי מעורר השראה (למשל, בכמה מהמכתבים שהשאירו הנופלים), או כחיילת נאמנה בחזית האבסורד, העברית המשיכה לנשום ולהתפתח גם כשהכל מסביב התפרק וקרס. אפילו לראות איך התקשורת מתמסרת למילה צבאית כמו "עָצִים", היה מעט, ובכן, מעצים.
עבור מי שחי את ישראל, אבל לא בהכרח בתוכה, העברית הייתה גם משהו מעבר לכל זה. הזכות ההיסטורית לדבר בלשון האבות והאמהות במרחב ציבורי זר הפכה לפתע להרבה פחות מובנת מאליה – ולכן גם לחובה מוסרית. בהתחלה היה לזה גם אפקט של פעולת התנגדות, ובהמשך נותרה תחושה נעימה של עוגן אישי, לאומי וגם ערכי: לדבר בשפתם של רבי שלום שבזי, ש"י עגנון, אורלי קסטל-בלום, עדי קיסר ושחר טבוך זה גם להצהיר שהיא לא שייכת לאנשים חשוכים שרוכבים עליה, וגם להודיע לאנשי "מהים עד הנהר" שהעברית ודובריה בכל קצוות תבל – ובעיקר בישראל – לא הולכים לשום מקום. ואם המשמעות היא שערימת דוברי אנגלית וצרפתית וספרדית ומה לא יצטרכו לתקוע מבטים בתימהוני ששר בקול את "בסוף מתרגלים להכל" של דודו טסה, אז כך יהיה: את ה"לכו להזדיין" שהם ראויים לו, לא חייבים להגיד בעברית.
העברית הייתה שם כדי לנחם בלילות של עצב וחרדה או שהצליחה להצחיק בתוך העצב בזכות תופעות כמו "חרבו דרבו" או גילה גמליאל
