אחרי שכלו כל הנחמות המתכלות – והן תמיד שם, מפסטה בשמנת ועד תכנון תוכניות, מנטפליקס ועד שיחות עם חברים מודאגים פחות (תחפשו, תמצאו. לכל אחד יש איזה אופטימיסט כרוני במלאי. זה הזמן לקבוע איתם) – בסוף היום נותר לרוב רק הייאוש הגולמי, שבו, כמו שאמר פעם אודי כגן, אני פשוט מתכסה ונרדם.
אבל לפני שבוע צץ איזה הבהוב של נחמה שגרתית פחות: קוראת מבוגרת שלחה לי שיר. זה שיר ישן-נושן, אין לדעת מתי נכתב בדיוק – כנראה בראשית ימי היישוב בארץ – והוא מבוסס על שיר שבת יידי די עתיק, והקוראת ההיא סיפרה שאמא שלה נהגה לשיר לה את הדבר הזה.
לשיר קוראים "המצב בארץ הוא קשה", וככה הוא מופיע באתר זמרשת וגם הוקלט (לחן לא ידוע) על ידי רחל אברמוב, שלמדה אותו בעצמה ב-1939:
"המצב בארץ הוא קשה/ הוא קשה מאוד/ ואילו היה בי הכוח/ הייתי הולך ברחובות/ וקורא, 'גאולה, גאולה/ גאולה קרובה לבוא'".
עכשיו תראו, זה לא שיר מעודד. זה שיר שאומר, "המצב בארץ הוא קשה מאוד". והשיר הזה נכתב אי-אז, כשהמצב בארץ – שלא בניגוד לעכשיו כלל – היה קשה מאוד. המסקנה הבלתי נמנעת היא, איך לא, שהמצב בארץ נע לנצח על הספקטרום שבין "קשה מאוד" ל"אל תשאלי", ל"יהיה טוב, יאללה חייב לרוץ" - שזו גישה יהודית מאוד לחיים בכלל ולישראל בפרט.
אנחנו ממילא לא בנויים לאופוריות, ההיסטוריה לימדה אותנו טוב יותר. אבל משהו בכל זאת, באיזו דרך פרדוקסלית, מנחם אותי בזה: שההנחה שמעולם לא היה קשה יותר מעכשיו מתייתרת אם כבר בתחילת המאה הקודמת היה "קשה מאוד", ומאז – דרך חרכים אינסופיים של בנייה והתקדמות – הפכנו את המקום הזה למקום שהוא: עדיין קשה, ובכל זאת, איזו חתיכת דרך עברנו מהקשה הבלתי אפשרי של אז לקשה ההכל-עוד-אפשרי של היום. והקשה של עכשיו הוא הקשה שדרכו אנחנו בנויים, כנראה, לחיות ולחצות ולהתקדם עוד קדימה.
המצב בארץ באמת קשה מאוד; עברנו את זה מספיק פעמים כדי לעבור את זה שוב, ותסתכלו על היתרון: הפעם זה בלי מלריה, ביצות, רעב ושלטון עות'מני. ועם נטפליקס.
זה שיר שאומר, "המצב בארץ הוא קשה מאוד", והוא נכתב כשהמצב בארץ היה קשה מאוד. המסקנה היא שהמצב בארץ נע לנצח על הספקטרום שבין "קשה מאוד" ל"אל תשאלי"
