שנה עברה מאז חג שמחת תורה הכי עצוב בעולם, והנפש הישראלית לא מראה סימני התאוששות. האמת, במציאות שבה המדינה הולכת פייפן היה יכול להיות יותר גרוע. רגע, בעצם היה. לא משנה. בכל מקרה, כשאין שום דבר טוב לראות בחוץ, הכי מתבקש לצלול פנימה. מה שבשביל חלק הוא מסע רוחני בעקבות פילטר ולנסיה באינסטגרם, ולאחרים הוא התמכרות לאקונומיקה או לקופונים ב"רעות תקני לי", הפך אצלי לנסיעה למרוקו. "דיאלנא", ספר על המטבח המרוקאי שכתבו מיכל וקסמן ורעות עזר-אסרף, מוגדר כספר בישול על המטבח המרוקאי, אבל הוא גם פורטל למציאות מקבילה. ספר קריאה שייקח אתכם מפה למקום שבו שחפים צורחים מעל סרדינים מחותנים שניצלו לאיטם על גריל פחמים, וטאג'ינים מהבילים מכמינים בתוכם תבשילי בשר מבושמים.
וקסמן, מתכונאית מצוינת שאני משתדלת לבשל כל מה שהיא מפרסמת בבלוג שלה, מתגלה פה גם כחוקרת תרבות אוכל וככותבת מרהיבה. עזר-אסרף, האישה שחתומה על הסירים הכי יפים שראיתם באינסטגרם ומומחית למטבח המרוקאי, מביאה איתה את המטען שצברה משנים של היכרות עם המטבח המפואר הזה, שכל מה שאנחנו מכירים ממנו בארץ הוא מטבוחה ואת הקוסקוס הצהוב מהצהרון של הילדים. התוצאה היא היכרות עם אחד המטבחים המפוארים בעולם, ובמקביל עם הפרשנות האישית של השתיים למסורת קולינרית שמעטים העזו לאתגר עד היום.
זה ספר שלא ברור אם צריך להיות במטבח או ליד המיטה כשישנים עם אור קטן נגד איראן, אבל ברור שצריך אותו. בשבועות האחרונים הוא הקים אותי מהמיטה לא פעם והצעיד אותי למטבח. על הדרך הוא גם הזכיר לי מי הייתי בעולם הישן: אדם שיודע ליהנות מסאונד של צריבת בשר בסיר כבד, ולא רק להיות מתוכנת לאזעקות. הספר גם עדיין עובד לפי חוקים שהיו נכונים עד לפני שנה: יש תהליך, יש חוקיות, יש היגיון. תעשי טוב, יצא טעים. דברים משונים כאלה. ויש מצב שאלו היו הרגעים היפים הספורים שחוויתי בשנה המגעילה הזאת, גם אם המרכיב הסודי בסירים היה לפעמים דמעות אנוש. לפעמים גם טאג'ין יכול להיות מקלט לנפש שרק רוצה יד שתנענע לה את האריסה. עכשיו רק שיחזרו החטופים, ואולי גם יחזור לי התיאבון.
יש מצב שאלו היו הרגעים היפים הספורים שחוויתי בשנה המגעילה הזאת. לפעמים גם טאג'ין יכול להיות מקלט לנפש
