לפני שנה יצאו קבוצה של כוחות אזוריים למלחמה נגד ישראל. במבטה הארוך של ההיסטוריה, נזכור שחמאס פתח במתקפת הרצח ההמונית שלו. אך התמונה הרחבה תהיה בהירה יותר: "ציר ההתנגדות" יצא למלחמה כולו, בהסכמה מלאה. חמאס תקף ב-7 באוקטובר. חיזבאללה ב-8 באוקטובר. החות'ים הצטרפו. האיראנים תקפו ישירות באפריל, ושוב כמה חודשים מאוחר יותר. באזור, ובעצם בעולם כולו, פשטה פנטזיה רצחנית, חדשה-ישנה. שמדינת ישראל היא יצור זמני, בר השמדה, ניתן לסילוק. ריח הדם עלה באפיהם של שונאי ישראל. לא רק אלה בעזה, לבנון או טהרן, אלא גם מעבר לים, היכן שמסע הג'נוסייד תואר באור רומנטי לעיתים. זה היה דמם של אחיותינו ואחינו שהלהיט את דמיונם של מי שרוצים במחיקתה של ישראל. הם החלו להסביר או להצדיק את הרצח ההמוני כמעט מיד; שיגרו גינויים לפעולות ישראל כאשר עוד נספרו הגופות בקיבוצי הדרום. מומחים צבאיים ברחבי העולם שיגרו הערכות קודרות אינספור לגבי יכולות צה"ל להילחם ברצועת עזה. מספר האבדות שיספוג. חוסר התוחלת הכללי.
השנה היהודית טרם מילאה את ימיה. הנה המצב: ציר הטרור מוכה. נסראללה מת, הרמטכ"ל שלו מת, הנייה מת, מוחמד דף רמטכ"ל חמאס מת. לוחמים רגילים, אלה שעשו את העבודה המסוכנת והסיזיפית של מעבר מבית לבית, הם מי שסגרו את המעגל החשוב ביותר והרגו את ארכיטקט 7 באוקטובר.
יחיא סינוואר היה רוצח בנשמתו. הוא התחיל את ימיו כרוצח של פלסטינים בחאן-יונס, תחת כיבוש ישראלי, וסיים את חייו בבניין הרוס בתל אל-סולטן, תחת כיבוש ישראלי. סוף יאה לאדם שהתענג על כאב. שחגג לא רק את הרצח של ישראלים וראה עצמו כסלאח א-דין מודרני – אלא נהג באדישות גמורה לסבל העצום של בני עמו. וגרוע מכך: ששאף ואף הצליח לנצל את הסבל שגרם כדי להמשיך ולרצוח אחרים. סופו הוא הקץ הכמעט קבוע של פונדמנטליסטים אלימים המתמכרים למשיחיות מסוכנת; הם מצליחים לייצר סביבם מערבולת של מוות וייאוש, עד שהם מתים לבסוף בתוכה. אך בדרך לשם, אל הקריסה הבלתי נמנעת של פנטזיות דתיות רצחניות, הסבל הוא אינסופי. ליהודים יש קללה מסורתית לאנשים כאלה. היא קצרה מאוד: יימח שמו. בכך הדברים מסתכמים.
המהלומות שסובל ציר הטרור מאז סוף יולי מספקות לישראל הזדמנות נדירה, יוצאת דופן. הן מצביעות על ניצחון מבצבץ. אף ניצחון ושום התנקשות, לא יוכלו לכסות על הכישלון המסיבי והנורא של הדרג המדיני והצבאי לקראת 7 באוקטובר ובמהלכו. אך מי שמטיל אחריות ומצפה לנטילת אחריות, צריך גם לתת למקבלי ההחלטות ולדרג הצבאי את האשראי על ההישגים בחודשים האחרונים. לא תהיה פה כפרה. כדאי להבהיר זאת, גם ברגעים של הישג.
מתווה הניצחון מתחיל להתבהר, אך חסר בו המרכיב הקריטי ביותר לחברה הישראלית - השבת החטופים. לא יהיה רגע טוב יותר ליוזמות פורצות דרך, ליצירתיות, לעסקה. קריאתו של נתניהו לחוטפים להניח את נשקם הייתה התחלה טובה בכיוון הזה. החל מדצמבר 2023 עלה בקבינט המלחמה הרעיון להציע להנהגת חמאס לשחרר חטופים ולצאת לגלות מרצועת עזה, בדומה למה שהתרחש במלחמת לבנון ב-1982. שוב ושוב אמרו מקורותיי: זה לא יקרה כל עוד יחיא סינוואר בחיים. האיש מוכן וכנראה רוצה למות. אבל לאחר מכן – הכל פתוח. עכשיו סינוואר מת, ואפשרויות למיניהן (לאו דווקא זו) צריכות להיפתח. אבוי לפוליטיקאי שיחסום אותן.
השנה היהודית עוד מעט סוגרת מעגל, והנה המצב: ציר הטרור מוכה, כפי שנכתב פה, אך 101 חטופות וחטופים עדיין בשבי חמאס. רבים מהם כבר מתים. ומי שלא, סובל מרעב ועינויים שאף יהודי חי לא חווה מאז השואה. משפחותיהם מנסות לנשום דרך גיהינום בלתי נגמר. הדרג המדיני בישראל הכזיב אותן; מי שתולה את כישלונות ניסיונות העסקה רק בקיצוניות החמאסית מתעלם מעובדות מוצקות. הפצע של כישלון השבת החטופים ילווה את הישראליות שנים רבות. הוא ילווה את מקבלי ההחלטות האלה עד יום מותם. ערבות הדדית איננה סיסמה, אלא מרכיב בעוצמה ובביטחון הלאומי. ישראל שמביאה הצלחות והישגים כאלה, יכולה וצריכה להרשות לעצמה לעשות כל מאמץ - והפעם ללא גרם של ציניות פוליטית – לדאוג שהחטופים ישוחררו. יום נקם ושילם איננו יום הניצחון. השבת החטופים היא ניצחון של אמת.
