בשגרה היומיומית שלנו אנחנו בדרך כלל משתמשים בביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". פעמיים בחיי הקצרים יכולתי ושמחתי להשתמש בביטוי ההפוך, "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא" - מכישלון לניצחון.
בפעם הראשונה, במלחמת יום כיפור שבה השתתפתי, הופתענו מפלישת המצרים לסיני וספגנו בה אבידות רבות. מחיר היהירות והשאננות שלנו היה גבוה מאוד. התחלנו את המלחמה מבירא עמיקתא. לא היה איש ברחוב שהעלה חיוך על פניו בשבועיים הראשונים למלחמה, אך בשבוע השלישי התעשתנו והתגברנו בזכות הרוח, המוח ואומץ הלב של חיילי צה"ל ומפקדיו שנשאו אותנו לאיגרא רמא. מן השבוע השלישי למלחמה אנשים זקפו קומתם, והצבע והחיוך חזרו לפניהם.
המלחמה השנייה, חרבות ברזל, נגרמה מאותן סיבות שבגללן פרצה מלחמת יום כיפור - יהירות ושאננות, בין היתר של דרגים שונים בצמרת צה"ל ובזרועות השונות של המודיעין, בתוספת ויכוחים ואיומים בין שני פלגים בעם. אחד הפלגים אף הבטיח שבעת מלחמה, אם תיפתח, לא יהיה צבא לממשלה העכשווית – וכל זה אל מול פני אויבינו שראו ושמעו וקפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. דבר אחד הם שכחו ולא לקחו בחשבון, והוא, שכשיש אויב חיצוני הפוגע בנו, אנחנו קמים כאיש אחד להשמידו.
המלחמה הזאת לא כל כך מטרידה אותי, כי בעצם היא חיזקה אותנו מבפנים וכלפי חוץ, ושוב אין אנו נמר של נייר. מה שמטריד אותי יותר כאזרח ישראלי, הוא מה יהא עלינו לאחר שירווח לנו מאויבינו החיצוניים, שבינתיים הם הסיבה המרכזית לאחדותנו העכשווית. האם נשוב לטמטום של פלגנות והרס המדינה מבפנים במו ידינו, כפי שכבר קרה לנו פעמיים בהיסטוריה? או שמא נתפקח ונשמור על אחדותנו בישראל, הארץ האחת והיחידה שיש לנו בעולם, שאליה חזרנו, ושעליה נלחמנו, הפרחנו ובנינו, ובמחיר יקר, בדמנו ובדם בנינו ואבותינו?
אומרים עלינו שאנחנו אנשים חכמים. אם כך, בואו נוכיח שאנחנו כאלה באמת: נשלב ידיים ונמשיך לבנות ולהפריח את מדינתנו האחת באהבה, בשלום וברעות.
וברוכים תהיו מאל כל עמי ישראל!
המלחמה חיזקה אותנו מבפנים וכלפי חוץ, אבל מה יהא עלינו לאחר שירווח לנו מאויבינו החיצוניים? האם נשוב לטמטום של פלגנות והרס מבפנים במו ידינו?
