לקראת יום השנה ל-7 באוקטובר ובמהלכו התפלשו ערוצי השידור בנוסטלגיה על תפקודם באותו יום. כרגיל, מתחת לשכבות אינסופיות של תעופה עצמית קיים גרעין של צדק: השידור החי של אירועים מכוננים הוא מרכיב משמעותי בזיכרון הקולקטיבי.
לכן יהיה מעניין אם וכיצד יזכרו בחדשות קשת את היום שבו חוסל יחיא סינוואר, ובאופן ספציפי את שעות אחר הצהריים, 16:30 בקירוב. אז, כשהחלו להתרבות הסימנים שמנהיג חמאס ברצועה אינו בין החיים אך טרם ניתן האישור הרשמי, ישבה באולפן המגישה אלמז מנגיסטו וניסתה בכל הכוח (ובהתאם, ללא טיפת אלגנטיות) למצוא את הנוסח הקאנוני שהולם את המעמד. בינתיים, ברקע, החלו לרוץ בלופ התמונות המזעזעות של גופה מרוטשת. בלי סינון, בלי טשטוש, בלי אזהרה. שוב ושוב ושוב. חור בראש כמעט ב-360 מעלות. מה שקיבלתם בטלגרם או בווטסאפ שודר כמו שהוא על גבי המסך של הערוץ הכי נצפה. גם אם יש ערך לתמונה מהדהדת של שטן מת, בדומה לסדאם חוסיין וצ'אוצ'סקו, תמיד יש מקום לאחריות מקצועית ושיקול דעת. באותן שעות בערוץ 12 הן הלכו לישון צהריים.
בחדשות השידור הציבורי, היכן שהסטנדרטים אמורים להיות הרבה יותר מעונבים, הוצגו תמונות התקריב תוך טשטוש מינימלי, בעת שיפעת גליק הובילה את המשדר. מצד שני, מפקידים שם שעות שידור יקרות מבחינה אינפורמטיבית בידיים של אילה חסון הכאוטית, כך שאולי הציפייה לטוב טעם מעט מוגזמת. אכן המגישה טרחה להתענג על פרטים חשובים כגון "הוא חטף איפה שעשו לו את הניתוח". כמובן שבשונה מהמשדרים המקבילים, חסון ומועצת הביטחון שלה התמקדו באופוריה תוך גימוד החשש לחיי החטופים והחטופות. תא"ל (במיל') דדי שמחי אפילו קרא למשפחות "לא לצאת בקריאות שמייצרות אנטגוניזם". טוב שלא דרש מהן לעשות עמית סגל (אחרי חיסול נסראללה) ולהרים כוסית.
במוצאי סוכות הצטרף לחגיגה – ליטרלי – ערוץ 14, שקורא לעצמו "ערוץ החדשות של ישראל" ובתנאי שהן לא מתרחשות בשבת או חג. אלא שגם אז הערוץ שידר במתכונת של רדיו, עם דיווחים טלפוניים של הכתבים ועל גבם, אלא מה, תמונות התקריב של סינוואר בטשטוש עדין. אולם גם כשכבר נזכרו שם שמדובר בטלוויזיה, רוב רובו של הפריים הוקדש במשך דקות ארוכות לאותן שלוש-ארבע תמונות.
כשנפטרים מאדם נורא ואיום, כזה שהסב לאנשים הטובים ביותר סבל בל יתואר, הציפייה להימנע מהתרוממות רוח היא לא אנושית ואולי גם לא מוסרית. אבל מותר גם להרהר: איפה נגמרת ההקלה ומתחיל הסנאף, והאם חציית הגבול שמפריד ביניהם היא לא הישג נבזי של המנוח.
