אחרי שנה כל כך קשה, אין פלא שיש יותר מדי דיבורים על הגירה. זה נראה קל, כאילו אנחנו במרחק לחיצה אחת על המקלדת מאזרחות זרה ופתיחה בחיים חדשים במקום שקט יותר. השנה הזאת רוקנה אותי מתקווה, אבל יש רגע אחד שמדינה זרה לא תוכל לספק לי לעולם.
סיימת את ההכנות לסוף השבוע, השמש מתחילה לרדת, אתה יושב על הכיסא במרפסת. ברדיו נותנים את הקצפת של הקצפת של המוזיקה הישראלית: "שובי לביתך" הנוגה של שם טוב לוי, "תלבשי לבן" של הדודאים והפרברים, "ברית עולם" של מתי כספי, "יש לי ציפור קטנה בלב" של יגאל בשן. ניגוני הגיטרה מזכירים לך שזה הזמן, זה בדיוק הזמן הזה של השבוע שהכל נרגע. אתה קורא את הטור של הכותב האהוב עליך בעיתון. עוד מעט תיכנס השבת, יגיעו אורחים, או שתיסע אליהם. אלה האנשים שאתה הכי אוהב בעולם. תשבו סביב השולחן, תשירו שירי שבת כשהטלוויזיה דולקת, תתווכחו על פוליטיקה כי אי-אפשר בלי. אלה הרגעים הקטנים שמחברים אתכם למשפחה. יש לזה מחיר? יש סכום מסוים בעולם שבו אפשר לקנות חוויה דומה? אין, בשום מדינה, גם לא בכאלה שאינן נלחמות על חייהן, ושהאזרחים שלהן לא מקבלים התרעות על ירי טילים לטלפון.
לא שהגויים מנוכרים, הם ממש סבבה: לספרדים יש סיאסטה, היוונים תמיד נראים רגועים, אבל אין להם את הרגע שבו המתג הקטן עובר מ-on ל-off. זה פיתוח ישראלי רב-שנים; סודו נשמר אי שם בתחנות רדיו. אתה שם ברדיו את "ילדה קטנה" של החלונות הגבוהים, שומע את "השמש כבר שוקעת על העולם, הנה היא כבר טובעת בתוך הים", ומבין כל מילה. השמש הזו היא השבוע, ומי שעולה במקומה היא השמש של סוף השבוע הישראלי. המדינה הכי סוערת בעולם יוצאת להפסקה: היא שמה את השלט "הקופה הזאת אינה פעילה", יוצאת מכל קבוצות הווטסאפ ונותנת לנפש שלה לנוח. מדינה שבאופן טבעי נמצאת בהתקף חרדה מתמשך, פתאום מבינה שאפשר לעצור רגע.
אז גם אם הייתה שנה איומה, גם אם אנשים מדברים על הגירה, גם אם אנחנו מרגישים שהכל סוגר עלינו – בסוף שישי בצהריים מחכה, ואי-אפשר להרוס אותו.
עוד מעט תיכנס השבת, יגיעו אורחים, או שתיסע אליהם, תשבו סביב השולחן, תשירו שירי שבת. יש לזה מחיר? יש סכום מסוים שבו אפשר לקנות חוויה דומה? אין, בשום מדינה, גם לא בכאלה שאינן נלחמות על חייהן
