הספר "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס נחשב לאחד מספרי הילדים הישראליים האהובים בכל הזמנים. הוא יצא ב-1977; שלוש שנים לאחר מכן ראה אור תקליט עם שירי הספר שהלחין אבנר קנר, ומאז הועלו הצגות וסדרות טלוויזיה שהתבססו עליו. מחר יועלה בפסטיבל "צלילי ילדות" בתיאטרון חולון מופע שחוזר אל ספרי הילדים של אטלס, ובראשם הקלאסיקה ההיא. דרור קרן ערך וביים, ולצידו יופיעו דפנה דקל, אבי גרייניק, יעל צרי, ניר כנען ונירית מיליס.
"אין הנחתום מעיד על עיסתו", מנסה אטלס (87) לנתח את ההצלחה, "אבל ילדים אוהבים את השירים האלה כי הם קצרים, קודם כל. צ'יק-צ'ק השיר נגמר. דבר שני, אלו שירים שמדברים לילדים בגובה העיניים. זה לא מישהו גדול שאומר להם איך צריך להתנהג. לא משנה אם הילדים צודקים או לא – אני תמיד בעדם. אני מביע דרך השירים גם דברים חמורים, אבל עושה את זה דרך הומור. הרי ילדים אוהבים לצחוק. השירים כתובים בעברית קלה מאוד, לפעמים קצת עילגת, שמתארת את חיי היום-יום ואת הבעיות שלהם".
יש לך יכולת לדעת מה ילדים רוצים לקרוא?
"אני עוד מעט בן 88, ואנשים עדיין שואלים אותי, 'איך אתה יודע מה הילדים רוצים לקרוא?' אני אומר, 'אני כותב מה שאני רוצה לכתוב ולא מה שהילדים רוצים לקרוא. חלק מזה הילדים ירצו לקרוא, וחלק לא'. בינתיים זה בהחלט הצליח לי".
בשנים האחרונות כתב אטלס על ילדים בסיכון והקדיש להם את הספר "ילדים של אף אחד". בקרוב ייצא ספר נוסף, במימונו. לדעתו, פרסום השירים על הילדים הללו הוא משימה חשובה. "מאחורי כל שיר בספר הזה עומד סיפור אמיתי ששמעתי מיד ראשונה, שנייה או שלישית", הוא אומר.
