"בישראל מקובל להניח שרוב הזוגות חוו ירידה בפעילות המינית שלהם בגלל שאנחנו במלחמה והמצב קשה, אבל יש אנשים שהערוץ המיני הוא הערוץ שדרכו הם מתמודדים, שהמיניות היא כלי לוויסות עצמי אצלם" – כך אומרת פרופ' עטרת גבירץ מידן, ראש המעבדה לחקר המיניות באוניברסיטת חיפה ומטפלת מינית מוסמכת.
בדיוק לפני שנה, בסיום חודש אוקטובר הארור, ערכו פרופ' גבירץ מידן, המטפלת המינית והזוגית טלי יהודה רוזנבאום ופרופ' אריה לזר מהחוג ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל מחקר שנועד לבחון את השפעת המלחמה על החיים האינטימיים בישראל. לשם כך, הם אספו נתונים מ-1,207 גברים ונשים, כולם בגירים ובזוגיות שנמשכת לפחות חצי שנה, בסקר מקוון ואנונימי.
"גילינו עלייה של ארבעה אחוזים באוננות ובשימוש בפורנוגרפיה, בייחוד אצל גברים", היא מספרת, "אולם כשזה הגיע למיניות עם בן/ת הזוג, נרשמה ירידה של 55 אחוז בפעילות מינית מלאה. שאלנו אנשים למה, והתשובות התחלקו להיבטים של מצב רוח ולהיבטים טכניים שהם ממש תוצר של המלחמה. למשל, 'אין לי חשק לקיים יחסים בגלל המצב', 'הילדים ישנים איתי בחדר אז זה לא אפשרי', 'אני חושש לקיים יחסים כי אולי יהיו אזעקות' ועוד. מניתוח סטטיסטי של הגורמים עלה שסיבות רגשיות כמו עצב, דיכאון וחרדה היו משמעותיות יותר מסיבות מעשיות כמו אזעקות וילדים שיכולים להיכנס לחדר".
גם לתחושת האשמה היה חלק ניכר בתופעה. "היו אנשים שהודו – 'לא נעים לי לעשות את זה. זה נראה לי לא מתאים עכשיו'. זוגות שהגיעו אליי לקליניקה לטיפול מיני הרגישו נורא אשמים על עצם זה שהם בכלל מדברים על הנושא הזה 'כשאנשים מתעסקים עם בעיות אמיתיות'. אצל אמהות שהבנים שלהן בעזה הייתה תחושה שאסור להן לקיים יחסים כי הבן שלהן מסכן עכשיו את חייו".
לטענתה, מדובר במנגנונים בעייתיים. "הקישור בין מיניות להדוניזם שגוי בעיניי", היא אומרת, "מיניות היא לא רק מותרות. היא חשובה לנו מבחינת הקִּרבה והאינטימיות שהיא מייצרת. אלה ערכים מאוד חשובים בתקופה שבה אנחנו חיים".
גבירץ מידן מבהירה שרוב האנשים שענו על השאלונים היו באותו זמן בעורף. "לא ראיינו חיילים, ואני חושבת שהמנגנון שם שונה מאוד", היא אומרת, "לא בדקנו את זה מחקרית, אבל חיילים שנתקלו בפרסומים על המחקר כתבו לי: 'איזו ירידה בחשק המיני? אנחנו רק חושבים על אוכל וסקס כל היום'. אולי זה תוצר של העוררות והמקום הזכרי של המלחמה. להיות בעורף, לעומת זאת, זה הרבה יותר פסיבי. יש חוסר אונים ותסכול. בכל מקרה, חיילים שחוזרים הביתה אחרי המון זמן בשטח, לעומת נשים שיושבות וחוות את הדאגה – אנחנו יכולים ממש לראות את הפער במיניות ביניהם".
ומהו הגורם מספר אחת שפוגע במיניות בזמן מלחמה? "מצאנו שאצל אנשים שצרכו יותר חדשות ונחשפו לזוועות דרך המדיה, המיניות נפגעה הכי הרבה, יותר אפילו מאשר אצל מי שחווה דברים כמו אזעקות, נפילת טילים לידם וכדומה".
"המלחמה הזאת שינתה את כולנו", אומרת טלי יהודה רוזנבאום, "אצל זוגות שבהם צד אחד הלך למילואים, במקום לחיות חיים של חוויות משותפות, נוצרה מציאות של שתי צורות חיים שונות מאוד עבור כל אחד מבני הזוג. עם החזרה ממילואים לרוב קשה מאוד לזוגות להתחבר מחדש. כדי לצלוח את זה הם צריכים להכיר אחד את השני מחדש, להבין ששני הצדדים השתנו".
לפרופ' גבירץ מידן חשוב לציין ש"יש גם הרבה אנשים שכלום לא השתנה במיניות שלהם, וזה גם בסדר. בעניין הזה גם עלייה היא הגיונית, גם ירידה היא הגיונית, וגם אם אין שינוי זה הגיוני. פשוט צריך לבוא בלב פתוח ולהבין שאנחנו נמצאים במציאות לא נורמלית, שעלולה לזלוג לכל מיני תחומי חיים, כולל למיניות ולזוגיות שלנו".
כחודש אחרי שהגישו את הממצאים הראשונים של המחקר, התחילו להישמע בתקשורת יותר ויותר עדויות על הפגיעות המיניות שקרו ב-7 באוקטובר. "התקשורת הייתה מאוד גרפית כשתיארה את האלימות המינית שקרתה, ובד בבד אני וטלי התחלנו לשמוע יותר ויותר בתוך הקליניקה על ההשפעות של זה", אומרת פרופ' גבירץ מידן.
מה שמעתן למשל?
"נשים שאמרו: 'ברגע שאני עוצמת עיניים, אני נזרקת לתיאורים ששמעתי'. נוצרה איזו חוויה חודרנית, המלחמה המינית נכנסה לנשים לתודעה. הגיעו זוגות שבהם האישה לאו דווקא נפגעה מינית בעברה, אבל סיפרה שפתאום היא מתקשה לשכב עם בן זוגה כי הראש שלה מלא במחשבות ובזיכרונות מהאירועים שעליהם שמעה וקראה. התחלנו לבדוק את זה בכלים אקדמיים, ומצאנו שכמעט 20 אחוז מהנשים אמרו שהצפייה או החשיפה לדיווחים ברשת על האלימות המינית השפיעה לרעה על הרצון שלהן להיכנס למיניות ועל התפקוד המיני שלהן. אגב, גם גברים הושפעו מזה, אפילו בצורה קשה. אני כמובן לא באה להגיד שהיה או לא היה צריך לצאת עם הפרסומים האלה. אני לא באה לנקוט עמדה. אני כן באה להגיד שנחשפנו למציאות איומה, וזה הגיוני שהיא תשפיע גם על המיניות שלנו".
טלי יהודה רוזנבאום מספרת שנתקלה ב"נשים וגברים עם היסטוריה קודמת של התעללות מינית, שהופעלו מחדש בגלל מה שקרה. היו גם מטופלות שלא חוו אף פעם אירוע של תקיפה מינית, אך סיפרו שהתמונות שראו בתקשורת, או הסיפורים ששמעו, יצרו אצלן בראש תמונות שלא איפשרו להן להירגע וליהנות ממין. ברוב המקרים, הדיבור על זה היה מועיל והתסמינים לא נמשכו הלאה".
היא מסיימת עם בשורה מעודדת: "בסוף, המחקרים שלנו מצביעים על כך שרובנו עדיין מקיימים יחסי מין. אנחנו לא צריכים להיתלות בתדירות או אפילו בתפקוד ספציפי, אלא להעניק חשיבות גבוהה יותר לעצם האהבה והחיבור הזוגי כשיטת ריפוי ומניעה של טראומה".
lori-st@ynet.co.il
