לצד המוות, ההרס, ההפקרה, ההתפכחות המרה, השנה האחרונה תירשם כשנת הדיכאון. מאז 7 באוקטובר נדמה שהדיכאון אורב לפתחה של הנפש האנושית — ובוודאי זו הישראלית — כל הזמן; מאיים להכחיד את מה שנותר מאהבת האדם, מהאמון בזולת ובַעצמי, וגם באפשרות היצירה והכתיבה. האם אדם החווה כאב נפשי בלתי נסבל, כזה המשתלט על המחשבה ועל התודעה, יכול להוציא מתחת ידו יצירה ספרותית משמעותית? כל פסיכיאטר יגיד לך שפגיעה קשה בריכוז היא מסממניו המובהקים ביותר, ומכאן שאין בדיכאון שום דבר יצירתי או יצרני. ובכל זאת, הדיכאון היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מחיי הספרות.
בממואר המונומנטלי 'חשיכה נראית' תיאר הסופר ויליאם סטיירון את הדיכאון הקשה שכמעט נטל את חייו. סטיירון מתייחס אל הפתיחה המפורסמת של 'המיתוס של סיזיפוס' מאת אלבר קאמי בתור ההצהרה האינטלקטואלית החשובה ביותר של העידן המודרני: "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא האיבוד-עצמי-לדעת". קאמי אמנם כתב חיבור פילוסופי, אבל בקריאה של סטיינר הופכת ההצהרה הזו גם לסוג של וידוי אינטימי, שיקוף אכזרי של נפשו המיוסרת של קאמי שסבל מדיכאון בעצמו. סופרים נוספים הגיעו לפסגת יצירתם דווקא כשכתבו על האפקט החוסם, המשתק מבחינה יצירתית של הדיכאון. ב'מוות בוונציה' של תומאס מאן שולח שיתוק הכתיבה הדיכאוני את גוסטב פון אשנבאך למסע ספרותי בעקבות הארוס — והתנטוס — המגולמים בוונציה החרבה, שבה הוא מוצא בסופו של דבר את מותו אבל משאיר אחריו יצירה כבירה, אולי הטובה ביותר שכתב. הירשל הורביץ', גיבור 'סיפור פשוט' של עגנון מצליח לצאת מהדיכאון בעזרת סיפורים (שמספר לו רופא הנפש המוזר שלו, ד"ר לנגזם, שבעצמו שרוי באבל עמוק על אשתו שהתאבדה). סופרים עבריים אחרים המציאו שפה ספרותית חדשה במיוחד בשביל לתאר את האיכות המצמיתה, המשבשת כל אפשרות לכתיבה של הדיכאון, כמו ברנר וגנסין, למשל, שגיבוריהם המטורפים מרוב מרה שחורה אינם מצליחים לכתוב אף מילה.
אם הפסיכואנליזה, בעקבות פרויד, הבחינה בין האבל ה"נורמטיבי" המגלם את הפרידה מהאובייקט שאבד לבין המלנכוליה המבטאת סימביוזה עם האובייקט האבוד ומנציחה האשמה והשפלה עצמית, הרי הספרות לעיתים טישטשה את הגבול בין אבל למלנכוליה. גם בסיומה של עבודת האבל (האם העבודה הזו אי פעם מסתיימת?) אורבת המלנכוליה לפתחם של רוב הגיבורים הספרותיים האבלים; ד"ר לנגזם של עגנון מצליח אולי לרפא את הירשל מיגונו אבל הופך בעצמו — באשמה שהוא נושא עליו, ובסיפוריו האינסופיים (פרויד מתאר את המלנכולי כפטפטן כרוני) — לדיכאוני האולטימטיבי; וגיבורו של גנסין, נחום חגזר, מצליח לכתוב למרות הדיכאון שממנו הוא סובל, אבל עטו פולט "אותיות עקומות ורועדות ומזונבות, חולניות עד כדי הקאה".
'התבוננות ביגון', הממואר שכתב ק.ס לואיס ב-1960 על ההתמודדות עם המרה השחורה שצלל אליה לאחר מות אשתו מסרטן, מציע מבט ספרותי ופסיכולוגי מרתק על הקשר בין דיכאון לכתיבה, תוך שהוא מאתגר בדרכו את האבחנה המסורתית בין אבל למלנכוליה. הממואר, שיצא בעברית בעיתוי שאין הולם ממנו, בתרגום מעולה של שירלי אגוזי, מעשיר את ההיכרות של הקורא העברי עם ק.ס לואיס, המוכר בעיקר בזכות סדרת ספרי נרניה. אבל לואיס היה גם חוקר ספרות וגם גדול סנגוריה של הנצרות בעולם המודרני (כפי שמסביר אסף שגיב במבוא מאיר עיניים).
ניתן היה לצפות ש'התבוננות ביגון' יתאר את הכתיבה עצמה כסוג של גאולה — אם במובנה הדתי ואם בפואטי — מתוך היגון הנורא שחווה לואיס. אבל לואיס נמנע במפורש מהמהלך הזה. לכל אורכו של חיבורו, החשוף להכאיב והנטול התייפייפות, מסרב לואיס להתכסות באצטלה הנאצלת של הבעל האבֵל הנושא דברי הספד מרגשים על אשתו המתה. נהפוך הוא, דומה שלואיס מוותר על כל אלמנט "מכובד" של אֶבל, כאשר בתחילת הממואר הוא מתאר את עצמו, ממש כמו המלנכולי הפרוידיאני, כמעין יבבן פטפטני ומעורר קבס: "בתגובה אני עובר לבכי ולפאתוס... הרחמים העצמיים, ההתפלשות בהם, העונג הבזוי, המתקתק-דביק של ההתרפקות עליהם — אלה מעוררים בי גועל".
לדבריו, הוא במצב של חוסר ריכוז שאינו יכול לאפשר כתיבה. "נראה שאין טעם להתחיל לעשות דבר מה. אינני מסוגל לשבת... אני חסר שקט". חוסר הריכוז אמנם לא מונע ממנו לכתוב את "המילים הטרופות, התרעומת המרה... ההתפלשות בדמעות", אבל הרשימות שהוא כותב "מחרידות" אותו, והוא אפילו שואל את עצמו מה הייתה אומרת אשתו המתה — המשוררת חדת הלשון ג'וי דווידמן — "על המחברת הקטנה הנוראה הזו שאני חוזר אליה שוב ושוב".
אבל בפרק השני של הממואר מתחולל שינוי, והכתיבה המתפלשת בהאשמה ובהשפלה עצמית מפנה את מקומה לכתיבה מסוג אחר. הרגע הזה מתרחש כאשר לואיס מבין לפתע שעיסוקו באובדנה של אשתו הוא למעשה עיסוק עצמי. "הזווית שלה כמו נשמטה כליל", הוא מכריז ברגע של פיכחון אנושי וספרותי כאחד (כמה סופרים כבר מסוגלים להודות בעיוורון נרקיסיסטי מהסוג הזה ביחס לדמויות שלהם?) מכאן ואילך לואיס נאבק בעצמו — ובכתיבה — כדי לנסות לחלץ מתוכה את ג'וי הממשית. המשימה אינה פשוטה: ככל שהוא מתמיד בניסיון להביא את דמותה ה"אמיתית" של ג'וי אל הקוראים, כך הוא מגלה שכל כתיבה על אודותיה תהיה לעד צבועה בצבעי תודעתו שלו. מצד שני, הוא מסרב להמשיך להתפלש בכתיבה המלנכולית-השקועה בעצמה, כתיבה שגם היא מרחיקה אותו מאהובתו: "יגון סוער", הוא מבין באחד מרגעי השיא של הממואר, "אינו מחבר אותנו עם המתים אלא רק מנתק אותנו מהם". מה נותר לו, לסופר השרוי ביגונו, לכתוב, אם כך?
בחלקו האחרון של הממואר, לואיס מבין כי האפשרות היחידה להתבונן ביגון היא דרך האהבה. האהבה לאשתו המתה, שגם מזכירה לו את אהבתו לאלוהים. במקרה של לואיס זו אכן הייתה אהבה ניסית במידה רבה: היא פרצה לחייו בסערה כשהיה בשנות ה-50 המאוחרות שלו, רווק נצחי שהקדיש את עצמו עד לאותה נקודה לחיי רוח. האהבה הזו, שנלקחה ממנו באכזריות זמן קצר לאחר שהגיעה, אינה יכולה להיות אהבה שמביאה איתה מזור או תשובה. אין שום דבר "תרפויטי" באהבה למי שאיבדנו; אם במוות ואם בכל פרידה אחרת. זוהי אהבה קשה מנשוא, ובכל זאת נדמה שהיא המצב הקיומי היחיד שהופך את החיים לנסבלים. במובן זה היא דומה לכתיבה עצמה, שגם בה אין גאולה או מחילה, היא נקנית בייסורים ובוודאי לא מעלימה את הדיכאון. ובכל זאת, היא מאפשרת לנו להתבונן, לראות נכוחה, את מי שאיבדנו ולפעמים גם את עצמנו. •
התבוננות ביגון // ק.ס לואיס } תרגום: שירלי אגוזי } הוצאת לוין
לואיס מבין כי האפשרות היחידה להתבונן ביגון היא דרך האהבה. האהבה לאשתו המתה, שגם מזכירה לו את אהבתו לאלוהים
