בתחילת הרומן 'תמול שלשום', מעט אחרי שיצא הגיבור יצחק קומר בדרכו אל ארץ ישראל, מתאר עגנון מפגש בינו לבין כמה נוסעים יהודים ברכבת בין גליציה לפולין. לנוכח מבטי זעם שמפנים אליו הנוסעים, חושב קומר בליבו: "האנשים הללו חסידי אותו רבי הם, שלא הניח זמן ומקום שאפשר היה לחרף ולגדף את הציונים ולא חירף ולא גידף. ואשתקד בין המצרים [...] ישב בתוך קהל חסידיו לפני התפילה וקיטרג על הציונים כדרכו. וכשעבר לפני התיבה והגיע בתפילת החודש לברכת ולגאולה קרובה, טפל קללה לברכה וצעק בקולי קולות, 'אבל לא על ידי הרשעים האפיקורסים שבזמננו'. ומפני החשש שמא אין הקדוש ברוך הוא כביכול מכיר בלשון הקודש, תירגם את דבריו לאידית".
מסגרת הזמן שבה מתרחשת עלילת 'תמול שלשום' היא, לפי הפריודיזציה הציונית, תקופת העלייה השנייה, וניתן לשער ש"אותו רבי" משקף משהו מדמותם של המתנגדים הבולטים לציונות באותן שנים בעולם החסידי. למי שאמון על החיבורים החרדיים מסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 (ולמעשה מאז ועד ימינו), ההתנגדות החרדית לציונות — שימיה כימי הציונות עצמה — נראית הגיונית ומובנת. אולם בהנחה שהחיבורים הללו הם לא חומר קריאה נפוץ, העובדה שיהודים שומרי תורה ומצוות — שמתפללים בכל יום "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" — מתנגדים לקיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, נראית כטעונה הסבר. בדברים הבאים אנסה להציג קווים כלליים להסבר כזה.
שורשי הרתיעה מקיבוץ הגלויות לפני בוא הגאולה ומממלכה יהודית לפני בוא המשיח מצויים כבר בתלמוד ובמדרש. המקור הטקסטואלי המשמעותי ביותר לרתיעה הזו הוא במסכת כתובות בבבלי (עמודים קי-קיא), בדיון במה שמכונה מאז ואילך "שלוש השבועות". בלב הדיון עומדת שאלת העלייה מבבל לארץ ישראל: כאשר האמורא רבי זירא מבקש לעלות ארצה, עונה לו רב יהודה שמדובר בעבירה על מצוות עשה, ולומד זאת מלשון הפסוק בשיר השירים ב, ז: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בִּצְבַאות או באַיְלוֹת השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתֶחפַּץ".
הצירוף "השבעתי אתכן בנות ירושלים" חוזר, בנוסח כמעט זהה, עוד פעמיים בשיר השירים, ושלוש לשונות השבועה הללו נדרשות בגמרא כך: "אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". בהמשך נדרש גם כפל הלשון "אם תעירו ואם תעוררו", ונגזרות ממנו שלוש שבועות נוספות: "שלא יגלו את הקץ, ושלא יְרַחֲקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לאומות העולם". מבין שלוש אלה, השבועה האמצעית היא בעלת התהודה ההיסטורית-טקסטואלית החזקה ביתר, ובעיקר דרך הגהתו של רש"י בפירושו: "'שלא ידחקו' גרסינן".
דברים אלה הם היסוד של מה שמאופיין במחקר בדרך כלל כגישה ה"פסיבית" של יהודי הגולה. האיסור "לעלות בחומה" מובן לרוב כאיסור על עלייה קולקטיבית מאורגנת, וכן על עלייה שנתקלת בהתנגדות חיצונית. גם האיסור למרוד באומות העולם מובן באופן דומה. האיסור לדחוק את הקץ מתפרש כאיסור על כל פעולה אנושית שנועדה להביא את הגאולה לפני זמנה, שאותו איננו יודעים.
לצד האיסורים הללו, לומדת הגמרא מהפסוק בשיר השירים גם איום: "אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". האזהרה הזו רלוונטית במיוחד כשנזכור שההיסטוריה היהודית היא למודת משיחי שקר. למן בר כוכבא (או בר כוזיבא) ועד שבתי צבי, דברי ימי ישראל רצופים דמויות ותנועות שראשיתן הבטחה לגאולה ואחריתן אסון. לכן כשקמה בסוף המאה ה-19 תנועה חדשה ובפיה הבטחה דומה, הזיהוי שלה כמקרה נוסף על אותו רצף משיחי היה כמעט מתבקש.
ובכל זאת, כפי שהציונות היא תנועה מודרנית, כך גם את האנטי-ציונות החרדית יש להבין בראש ובראשונה בהקשר המודרני וכהתמודדות עם אתגרים פוליטיים ורעיוניים שלא נודעו בעבר. האתגרים האלה היו רבים, והראשון שבהם היותה של הציונות תנועה חילונית, שרוב מנהיגיה לא חיו חיים של תורה ומצוות ושחזונה נוצק בדמותם של פרויקטים לאומיים אירופיים בני הזמן. עם זאת, בעיני רבים ממנהיגי הציבור וגדולי התורה החרדים, גם אילו היו הרצל וחבריו שומרי מצוות קפדנים הייתה הציונות מסוכנת לא פחות, שכן גם אז היה בה כדי לעבור על שלוש השבועות ולסכן את עם ישראל באסון של גלות נוספת — כפי שנהג לצטט אחד מראשי המתנגדים לציונות בעולם החסידי, הרבי ממונקטש ר' חיים אלעזר שפירא: "כי הקץ סתום, ואולי אין עתה הזמן האמיתי, והיום או מחר יחטאו ומוכרחים לגלות פעם שנית חס ושלום, ואחרון קשה מן הראשון".
חשש דומה הביע העסקן הליטאי יעקב ליפשיץ, עורך כתב הפולמוס האנטי-ציוני 'אור לישרים', שראה אור ב-1900: "ושנאת חינם המחויבת לבוא בהכרח מאיש לאחיו בחשדם זה את זה, כי ליבו הולך בסתר אחרי מפלגה זו או זו, והיא שהחריבה אותנו, תשוב תתגבר בינינו לסכסך איש באחיו, עד אשר תקיא אותנו הארץ כאשר קאה את אבותינו". בין גדולי הדור החרדים באותן שנים היו גם רבים שראו את התקופה כ"עקבתא דמשיחא", כלומר כזמן האחרון שלפני הגאולה, וסברו שבעת כזאת העלייה בחומה הציונית לא רק שאיננה מקרבת את הגאולה אלא היא מרחיקה אותה. כזה היה הרבי ממונקטש, וכזה היה גם האדמו"ר החמישי של חב"ד ר' שלום דובער שניאורסון שכתב (בספר 'אור לישרים'): "ואם חס ושלום יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, ימאסו וישקצו אותה בשיקוציהם ומעלליהם הרעים ויאריכו בזה חס ושלום את אורך הגלות".
אולם דומה שהאתגר הגדול ביותר שהציבה הציונות בפני נאמני התורה החרדים, אתגר שכולל את כל האתגרים שנזכרו ועוד אחרים, הוא בעצם התשובה לשאלה "מהי יהדות" או "מיהו יהודי". אם עד אז נדמה היה כי, כדברי רבי סעדיה גאון במאה העשירית, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", המהפכה הציונית ביקשה לבסס את קיומו של עם ישראל על מושג חדש, שכאמור נשאל ממקורות אירופיים מודרניים — הלאומיות. מושג זה הניח שקיומו של עם תלוי באחדות טריטוריאלית, באחידות לשונית, ובעיקר בריבונות פוליטית, עקרונות שכולם היו זרים לקיום היהודי הקולקטיבי לאורך הדורות. לכן, הפולמוס החרדי עם הציונות הפך, כמעט בעל כרחו, גם לביקורת הלאומיות המודרנית.
במאמרו ב'אור לישרים' כתב רבי שלום דובער שניאורסון כי "כל חפצם ומגמתם" של הציונים "הוא לפרוק עול התורה והמצוות ולהחזיק רק בהלאומיות, וזה תהיה יהדותם". הרב אלחנן וסרמן, מגדולי התורה הליטאים, עמד על כך ש"אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הדתי-לאומי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף". ניסוח קולע של הביקורת נמצא בדבריו של אפרים אליהו ליפשיץ מפאודוסיה, שעל אף שלא היה אנטי-ציוני מובהק היטיב לעמוד בראשית המאה ה-20 על פגיעתה הרעה של הלאומיות: "[הדבר אשר] בשם זיק הלאומיות יכונה, [...] הוא מחלה חדשה מקרוב באה, ונתפשטה בזעם אפה בין כל צעירי לאומים שבתבל. [...] עלתה בידם, שבמידה זו שהחלו בכוח תשוקתם הלאומית להפרד ולהבדל עם מעם רעהו בשמו ובשפתו, בה במדה הנה מחלת המחלוקת, סכסוכים, שנאה קנאה גברה בארץ, גוי על גוי יתקנא, עם על עם יתרגז, וכולם על היהודים יתחרו. [...] [והנה] לקחו להם היהודים גם הם חלק בתשוקת הרוח הלאומית, כקוף בפני אדם, ושנו את שמם מיהודים ללאומים, ומלאומים לציונים, ומי לידינו יתקע שמשם ציונים לא ישנו לרעפארמים".
• • •
מכיוון שכאמור, אחד מיסודות הלאומיות הוא הלשון, לא נופתע לראות שכנרמז בדברי עגנון, הפכה העברית לאחת מזירות ההתנגשות העיקריות בין היהודים הציונים למתנגדיהם. יעקב ליפשיץ ציין בפירוש כי "לא מצאנו [...] לא בספר הספרים התנ"ך, לא במשנה ובתלמוד, והמדרשים האגדות אשר לרבותינו הקדושים ז"ל את השם 'לאומיות'".
ביקורת מושחזת על הלשון ככלי בשירות הציונות השמיע המשורר והמשפטן יעקב ישראל דה האן, שעלה ארצה מהולנד ב-1919. דה האן נרצח לפני 100 שנה בידי ההגנה, לאחר שנאבק בשם היישוב החרדי בירושלים נגד המוסדות הציוניים ולמען הסכם עוקף-ציונות בין ראשי ועד העיר האשכנזי לבין ראשי המשפחה ההאשמית; במאמר עיתונאי בחודשים שקדמו לרצח, תיאר את האיומים שקיבל במילים הבאות: "מכתב נבון ונדיב זה כתוב כמובן עברית, לשון תחייתנו הלאומית. בלי שגיאות לשון, ובסגנון שאיני יכול לתאר את יופיו בהולנדית, שאינה שפה מתחייה".
המנסח המובהק של ביקורת הלשון החרדית היה האדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים, שספרו 'ויואל משה' מ-1959 הוא החיבור המגובש והחריף ביותר של האידיאולוגיה האנטי-ציונית החרדית. לצד מאמרים שעוסקים באיסור שלוש השבועות ובשאלת יישוב ארץ ישראל בזמן הזה, הקדיש טייטלבוים מאמר מיוחד לאופן שבו מתגלמת הלאומיות הציונית בלשון העברית החדשה, או כדבריו: "לגלות פני הלוט שמתלבשים הציונים והצבועים הנגררים אחריהם להסית ולהדיח במלבושי קדושה כמו חיבוב ארץ ישראל ואהבת ישראל ואתחלתא דגאולה כהנה וכהנה שמות נרדפים [...], ואחד מיסודותיהם הוא שמגדילים החיוב לדבר בלשון הקודש, ורשת זו טמנו להם לתפוס בני ישראל ללשונם הטמא שקראוהו עברית".
טייטלבוים, חשוב להדגיש, חיבר את ספרו אחרי הקמת מדינת ישראל, וכן אחרי חורבנה של יהדות אירופה בשואה. לא מעט חרדים שהחזיקו בעמדות אנטי-ציוניות בעשורים הראשונים של המאה ה-20 שינו את השקפותיהם לאחר שראו במימושו של הרעיון הציוני, וכן לאחר שאומות העולם הפרו בגסות את השבועה ש"לא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". ההסברים החרדיים על כך שהשואה היא עונש על חטאי הציונות הם צורמים, כפי שצורמים ההסברים מחוגי הציונות הדתית על כך שמדובר היה ב"ניתוח הכרחי" להצלת היהודים ולהוצאתם מהגלות. אולם דווקא על רקע השואה וגורמיה, ואחר כך הקמת המדינה וכל הכרוך בה, יש בביקורת הלאומיות החרדית — אם מטים לה אוזן — קול שנשמע מכוון גם לזמננו.
גם כאן נוכל ללמוד מדבריו של דה האן, שכתב לאחר מאורעות תרפ"א: "אנחנו מוחים [...] נגד החרם הערבי. אולם רגיל וידוע שאף ערבי אינו רשאי להתגורר בתל-אביב. [...] היהודים אינם רוצחים, אינם שודדים, אינם מציתים. כל שהם מבקשים הוא לכבוש את הארץ בדרכי שלום. אבל הערבים אינם רוצים להיות נכבשים בדרכי שלום. ומכיוון שאינם יכולים להתחרות ביהודים כלכלית, הם פונים לכוח הזרוע". ההבנה שההסתגרות וההשתררות הלאומית, הפיזית והלשונית, סופן מלחמת נצח, היא אולי הלקח המשמעותי ביותר שנוכל ללמוד מההיסטוריה של המחשבה החרדית האנטי-ציונית. •
לא מעט חרדים שהחזיקו בעמדות אנטי-ציוניות בעשורים הראשונים של המאה ה-20 שינו את השקפותיהם לאחר שראו במימושו של הרעיון הציוני, וכן לאחר שאומות העולם הפרו בגסות את השבועה ש"לא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי"
