כל כך מוזר לפתוח שנה חדשה כשהמלחמה עדיין כאן. מהרגע שהיא פרצה, אני זוכרת שיחד עם כל הכאב שנכנס לנו לחיים, הרגשתי שאור קטן נדלק, ובחדר החשוך שהיינו בו – והיה מאוד חשוך, אם אתם זוכרים – פתאום הסתכלנו אחד על השני וראינו. ראינו משהו מבעד למהפכה המשפטית, מבעד לדעות הפוליטיות, מעבר לדתיים/ מסורתים/ חילונים – ראינו נתינה אמיתית ועמוקה מעצם היותנו עם אחד. נקודת העצמיות שלנו פרחה בשיא תפארתה, ואני התרגשתי מזה.
ראינו לוחמי מילואים נלחמים כתף אל כתף מכל הארץ, מכל הקשת. ראינו אינספור מתנדבים ועגלות עמוסות בבתי החולים, בשטח, בניחומי אבלים, ופשוט בכל מקום. ובכל פעם שראינו מסרים של פילוג והסתה, שראינו את השקר, נזכרתי במנורות הקטנות האלה שנדלקו בחודשים הראשונים של המלחמה,
בפסים דקים של אור שמנסים להילחם בכאב, ויש הרבה כאב, באהבה ללא תנאי הזאת שהרגשתי זורמת ברחובות. איפה היא? היא בטוח קיימת, אז מי כיבה לנו את האור?
באחד הביקורים שלי במקום הזה שנקרא בית החולים שיבא בתל השומר, פגשתי את אותן מנורות שהאירו את החושך, את עם ישראל האמיתי, שעם כמה שכואב לו, כואב לו עוד יותר כשכואב לאח שלו. הרגעים האלה הם הנחמה שלי בתקופה הזו. וכשקשה, אני נותנת למוזיקה לשטוף ולהציף. אין מה לברוח מהכאב כשהוא בכל מקום. צריך פשוט להיות, לחבק ולתת לו לחלוף.
עם ישראל חי.
ראינו לוחמי מילואים נלחמים כתף אל כתף מכל הארץ, מכל הקשת. ראינו אינספור מתנדבים ועגלות עמוסות בבתי החולים, בשטח, בניחומי אבלים, בכל מקום
