מהרגע שהתחילה המלחמה, הבנתי שהג'ודו הוא השליחות שלי. אני מתחרה בעולם, מייצגת את ישראל, וזו הדרך שלי להראות כמה אני גאה להיות ישראלית, ללכת עם הדגל על החזה. זה המעט שאני יכולה להעניק לאנשים, לעם, למדינה. זו טיפה של אור, אושר, שקט ושלווה.
מאז 7 באוקטובר אני מרגישה שכל מדליה שאני זוכה בה היא לא רק שלי, אלא של כולנו, מכל הלב. אני פה בשביל להראות לכולם שאנחנו חזקים ולא נשברים. זה כבר לא רק החלום האישי שלי. מאז שחברי יונתן גוטין ז"ל נפל, כל מדליה שאני מקבלת מוקדשת לו ולמשפחתו. הוא נפל כגיבור, והוא לא יכול להגשים את החלומות שלו, אז אני פה כדי לתת לו מילים. אני לא רוצה שישכחו אותו, רוצה שיידעו מיהו. לצערנו, יש הרבה נופלים מאז. המעט שאני יכולה לעשות הוא לקרוא את הסיפורים שלהם, לזכור את השמות. שלא נשכח.
השגרה מאוד עזרה לי בתקופה הזו, על אף שבהתחלה היה לי קשה מאוד. אמרתי לשני הרשקו, המאמן והדוד שלי, שאני לא מבינה איך אפשר להתנהל כרגיל כשכל המדינה במלחמה. חברים שלי יוצאים להילחם על חיי, ואני אלבש חליפת ג'ודו ואצא לקרבות על מזרן? לא הצלחתי לקבל את זה. אחרי הרבה שיחות הבנתי שזו השליחות שלנו: החיילים נלחמים כדי שנוכל להתקיים, ואני אלבש את המדים שלי. להם יש את מדי צה"ל, לי מדי ג'ודו. עם הזמן, וההישגים, אנשים התחילו לכתוב לי שהמדליות נותנות להם כוח. זה שינה אצלי המון. הבנתי שיש פה משהו גדול, שזה לא רק החלום שלי: הגשמת החלום שלי עוזרת לאחרים. אנשים אומרים לי ברחוב ששימחתי אותם עם קבלת המדליות, וזה הבונוס שלי, זו הנחמה שלי. אני מאושרת שהצלחתי לעשות את זה.
אנשים התחילו לכתוב לי שהמדליות נותנות להם כוח. הבנתי שהגשמת החלום שלי עוזרת לאחרים
