כבר שבועיים שמשבצות פרסום יקרות נמכרות לטובת תשדיר ממשלתי (כלומר במימון הציבור), שמהלל את הערבות ההדדית בישראל. בפרסומת רואים גברים ונשים מכל חלקי החברה, כשעל המסך מצוינת תרומתם למאמץ המלחמתי החל מ-7 באוקטובר. בסצנת השיא הם מתכנסים יחדיו ומעמידים פריים עוצמתי. הקריין מציין ש"במלחמה הקשה הזאת הבנו שערבות הדדית היא לא רק סיסמה. אלפי אזרחים ישראלים התגייסו למען אחיהם והוכיחו שזה המרכיב הסודי שלנו כמדינה, כעם. ערבות הדדית היא הכוח שלנו".
ממש נחמד מצד המדינה שהיא מנסה למכור לציבור את עצמו. בכל זאת, הייתה זאת המדינה שנעלמה כמעט לחלוטין לפני שנה ובעצם אילצה את האנשים הטובים והמרגשים הללו (בלי טיפת ציניות) להפוך לגיבורים. ובמקום, נניח, להשתפר, מערך ההסברה מוכר את הבאג הלאומי בתור פיצ'ר אזרחי נוצץ.
מנגד, אולי הסיבה לפרסומת הזאת היא לאו דווקא חגיגה של האכפתיות והאנושיות, שאכן מרחיבות את הלב, אלא מאמץ מגושם לצעוק את מה שעומד לאזול מהמחסנים. במודע או שלא, המדינה צורחת "ערבות הדדית!" בדיוק כשהיא נערכת בכל הכוח לקבור אותה: למשל באמצעות חוק שינציח את הפטור מגיוס לבני ישיבות; או על ידי המשך המלחמה על חשבון חיי החטופים והחטופות שעדיין לא מתו; וגם בהתעלמות מהחובה המוסרית לחקור את מחדלי 7 באוקטובר, שעליהם אותן דמויות מופת נדרשו לכסות.
למעשה, לראות את המדינה שופכת כסף על פרסומת לפני המהדורות כדי להתגאות ב"ערבות הדדית", ובמקביל את הדיווחים על מופעי האטימות הבלתי נתפסים של השר יצחק גולדקנופף, זה לא "מעבר חד" אלא יריקה בפרצוף. כששרים וח"כים מקדמים באקסטזה התנחלויות בעזה (יישובי הנגב שעדיין שרופים פחות מלהיבים אותם), מתברר ש"ערבות הדדית" היא אכן "לא רק סיסמה": היא גם כלי ציני ומקומם, שנועד להלבין מאוויים שהמימוש שלהם רחוק מאוד מהקונצנזוס. אתם, אומרת הפרסומת, תהיו חמודים עם אותה "ערבות הדדית" הזאת שלכם. אנחנו בינתיים נמשיך כרגיל.
לכן, אגב, טמונה אירוניה נוקבת וכואבת בבחירת השיר שמלווה את הפרסומת. "להאמין", שיתוף פעולה של עידן רייכל עם הצמד דולי ופן, יצא כמה שנים לפני המלחמה אולם זכה לעדנה במהלכה, בין השאר בזכות השורה "כל מה שהיה פה ישתנה ממחר", כלומר הזעזוע יוביל למהפכה שתגיע מלמטה. בסוף הפרסומת חלק מהמשתתפים והמשתתפות שרים את השורה. המשמעות כביכול ברורה: ערבות הדדית היא המנוע לפתרון הבעיות הכואבות של החברה. אולם בפועל, חלפה שנה מאז שה"מחר" הזה הגיע, ולא רק שהערבות ההדדית לא הולידה שינוי: היא אפילו גויסה לטובת שלטון שאכפת לו מערבות הדדית כמו שהוא מתעניין בבייסבול.
בקטנה
גם בחדשות קשת וגם בחדשות רשת התגאו ב"פרסום ראשון" סביב עימות נוסף (ובכלל לא מוזמן ומתוזמן, מה פתאום) בין שרי הקבינט לרמטכ"ל. אחד הפערים המשעשעים (כלומר פחות מדכאים) בין האייטמים היה שבדיווח של ניר דבורי (ערוץ 12), הרמטכ"ל הוא זה שאומר "היינו רוצים לחסל את נסראללה אבל כבר הרגנו אותו" ואילו בדיווח של מוריה אסרף (ערוץ 13) היה זה שר הביטחון שאמר "הייתי רוצה להרוג את נסראללה וצמרת חיזבאללה, אבל כבר עשינו את זה". האמת? פאנץ' לא רע. היה נחמד להבין מי באמת אחראי לו.
