חיסולו של יחיא סינוואר היה רגע חשוב במלחמה. עבור הישראלים, רגע מספק של סגירת מעגל נחוצה, ראויה. אך אי-אפשר היה להתמכר לתחושה המסממת של אופוריה. זה היה בלתי אפשרי אל מול החדשות. נפילתם בקרב של שישה לוחמי סיירת גולני בלבנון. המשך הלחימה הקשה ברצועת עזה והחללים שם. נפילתו של מח"ט 401, אחסאן דקסה, בג'באליה. ובעורף, שאיננו עורף, המשך האזעקות, הכטב"מים. המלחמה שתובעת הכל ואיננה שוקטת לעולם.
3 צפייה בגלריה
(טראמפ מדגמן עממיות במקדונלד'ס. נאומיו משונים יותר ככל שהזמן חולף | צילום: Doug Mills/REUTERS)
אך לשכת ראש הממשלה ושלוחיה התמלאו בהחלט באופוריה. בחדוות הקמפיין. הם לא הסתפקו בשמחה לאומית על מות ארכי-אויב בידי לוחמים של צה"ל. זה משעמם בעיניהם, ואי-אפשר לגזור קופון פוליטי מממלכתיות. חילות התעמולה וצבאות הבוטים שוגרו עם שחר, להרוויח מה שאפשר. לאחר עדכון לשכת ראש הממשלה על חיסול סינוואר על ידי המזכיר הצבאי הנאמן, החלו לדלוף הידיעות. במערכת הביטחון ובצה"ל זעמו וחששו לגורל הכוחות בשטח. טיל נ"ט אחד או הפעלת מטען היו מובילים לאסון. אך ההדלפות היו קריטיות לאנשי נתניהו. נתניהו, אישית, טרח להתקשר ולבשר בחגיגיות לאישים מסוימים, שעות רבות לפני הודעת צה"ל.
ומהרגע הזה, במקום להביט נכוחה קדימה ולשאול מה יעשה הדרג המדיני עם ההישג הגדול הזה, תולדה של נחישות בפיקוד הדרום, המבט היה כולו לאחור. המסר היה ברור כשמש: רק בזכות נתניהו נכנסו לרפיח וסינוואר מת. היידה ביבי וקדימה לסגירת חשבונות.
אז ראשית, צריך לכתוב את מה שנכון: אם מחזיקים את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אחראים לכישלון 7 באוקטובר, יש לתת להם קרדיט גם על הצלחות אחריו. נתניהו זכאי להשתבח כראש ממשלה בהצלחות מבצעיות; הוא לא הראשון שעושה זאת. אך ההצלחות האלה אינן מכסות על המחדל הנורא ההוא. ובאותה נשימה: כדאי לזכור מי אחראי על מה. צה"ל ומערכת הביטחון אמורים להביא הישגים בשדה הקרב. הם עושים זאת בהתמדה, אחרי שכשלו נוראות ב-7 באוקטובר. המנהיג, שגם הוא כשל נוראות, אמור לממש את ההישגים כך שיהפכו לשינוי אסטרטגי – ניצחון של ממש במלחמה. לדוגמה: החלפת משטר חמאס ברצועת עזה במשטר אחר. מאז ראשית המלחמה, ההישג הגדול ביותר של הדרג המדיני היה עסקת החטופים הראשונה. היא אירעה בסוף נובמבר 2023. אנחנו באוקטובר 2024.
חבל להכביר מילים על השקר כאילו נתניהו דחף לפעולה ברפיח בשעה שכל המערכת התנגדה. למען הרקורד ההיסטורי, הנה תמצית קצרה: היו אלה גנץ ואיזנקוט שדחפו לכך ראשונים משום שחשבו שיש מיקוד-יתר בצפון הרצועה, ונתניהו עצמו עיכב ומיסמס; נתניהו גם שיחק עם הרעיון של "הפסקת אש קבועה" ברצועת עזה כבר בחודש מאי, כחלק מהסדר להשבת חטופים; בניגוד למשתמע בציבור, ישראל בראשותו התחייבה בפני האמריקאים שצה"ל לא ייכנס לרוב אזור העיר רפיח (להבדיל משכונת תל אל-סולטן, שהייתה ידועה כמעוז חמאס), ועמדה בדיבורה; והכי חשוב – נניח שנתניהו היה מגיע להפסקת אש של כמה שבועות, כפי שרצה, וחטופים היו משוחררים. בדיוק כמו בעסקה הראשונה, אפשר להניח שלאחר מכן האש הייתה מתחדשת, גם, ובעיקר באזור רפיח. וסינוואר, לבסוף, היה נהרג מאש צה"ל. רק שבמקרה כזה, היו בידינו בנוסף עוד עשרות ישראלים חיים שהיו חוזרים הביתה ממנהרות העינויים בעזה.
אינסוף סתירות פנימיות: נתניהו הציג את רפיח כמעוז האחרון של חמאס ברצועת עזה. תופסים אותה, מחסלים את הגדודים שנותרו – ותכף הכל נגמר. אך בחודשים האחרונים נהרגו עשרות לוחמים ישראלים בעזה, אחרי שצה"ל לכד את רוב מרחב רפיח. חיסול רב-המרצחים סינוואר מוצג כניצחון המוחלט, ובאותה נשימה נתניהו אומר שהמלחמה לא תמה.
ולבד מכל אלה, יש כמובן את השנאה. לפצוח במחול האשמות כוזב, ציד מכשפות שמבוסס על רבעי ציטוטים וחצאי משפטים? לנהל קמפיין כזה במדינה שבה יש קונצנזוס שסינוואר הוא בן מוות? אין גבול לציניות. הרי אחרי רפיח, נתניהו הסביר שפילדלפי הוא סלע קיומנו. עוד מעט, מי יודע, אולי זו תהיה רצועת ביטחון בלבנון, או תוצאות מוצלחות לתקיפה באיראן.
המבחן של נתניהו אינו הפעלת חילות התעמולה הזולים שלו, אלא יצירת פתרון אזורי, ישים ואכיף, שעוצר את האש בכל החזיתות בתנאים של ניצחון לישראל. בראש ובראשונה, השבת החטופים.
מדינה אחת, שני עמים /
אלה ימים דרמטיים בארה"ב, והקשר שלהם לישראל ולמזרח התיכון מוגבל מאוד. לאחרונה נסעתי דרך פנסילבניה, המדינה החשובה ביותר בבחירות האלה. אלה הימים היפים ביותר; ימי הסתיו של הצפון-מזרח האמריקאי. מוכרים דלעות כתומות בצידי הדרך ומקשטים בקוביות חציר.
אך באורח יוצא דופן לארה"ב, אפשר היה לחוש את המתח הפוליטי באוויר. בעיר אחת, קטנה, לא רחוק מסקרנטון, הסתובב גבר אחד עם דגל ענק של טראמפ, צועד מתחתית הרחוב לראשיתו שוב ושוב, כארי בסוגר. בעיר אחרת אפשר היה לראות בתים מקושטים בסמלי טראמפ, ולא רק בשלט סמלי, אלא בהתלהבות, בשלטים ענקיים. דוכן של מתנדב למען קמלה האריס נפרש לא רחוק מהספרייה הציבורית. כבר לפני שבועות, התחושה הייתה שהבחירות הן השבוע. לא בחודש נובמבר.
המלחמה סחפה אצלנו הכל. אבל כדאי לא לטעות: הבחירות לא יוכרעו בגלל המזרח התיכון, וגם לא בשל אוקראינה. הנושאים החשובים ביותר לאמריקאים (לאו דווקא לפי הסדר הזה) הם עליות המחירים והאינפלציה, עתיד הדמוקרטיה, הגבול הדרומי, ונושאי ההגירה, זכויות נשים ובפרט הזכות להפלות, מסים ופשיעה. לפי סקר גאלופ מאוקטובר, המזרח התיכון נמצא במקום ה-14 המכובד למדי (הרבה לפני משבר האקלים), אך ממש לא מכריע. הנה נתון מעניין: כאשר ביקשו סוקרי גאלופ לבדוק אצל רפובליקנים ודמוקרטים מה הם חמשת הנושאים החשובים ביותר בעבורם, הם גילו את רמת השבטיות הפוליטית והזרות באמריקה של 2024. אצל רפובליקנים מדובר בכלכלה, הגירה, טרור וביטחון לאומי, פשיעה ומסים. אצל דמוקרטים, מה שהכי חשוב הוא הדמוקרטיה האמריקאית (הם סבורים שטראמפ יחסל אותה), ביהמ"ש העליון והשופטים שיגיעו אליו, הפלות, ביטוח בריאות וחינוך. בשני המחנות של אמריקה אין שום הסכמה. לא רק על הנושא החשוב בבחירות; אין חפיפה על אף אחד מהנושאים החשובים. מדינה אחת, שני עמים.
אי-אפשר שלא להיזכר בנאומו של ברק אובמה ב-2004. הוא התמודד אז לתפקיד סנאטור מטעם אילינוי, ודיבר בוועידה הדמוקרטית (זו שמינתה את ג'ון קרי למועמד לנשיאות). "דיבר" היא הגדרה ממעיטה. אובמה נתן נאום יוצא דופן, מבריק, על כך שאין "אמריקה כחולה" (דהיינו דמוקרטית) ו"אמריקה אדומה" (רפובליקנית), אין "אמריקה ליברלית ואמריקה שמרנית", אין "אמריקה לבנה ואמריקה שחורה ואמריקה לטינית ואמריקה אסייתית" – אלא יש את "ארצות-הברית של אמריקה!" שבה "מתפללים לאלוהים" במדינות כחולות, "ויש לנו חברים שהם גייז במדינות אדומות".
20 שנה חלפו. הנאום ההוא של אובמה בנה את הקריירה הפוליטית שלו, אבל לא ניבא היטב את מה שקרה לארה"ב, שרק הלכה והתפצלה והקצינה. יש תחושה קבועה שכללי המשחק נשברו לגמרי; הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ניסיון ההסתערות על הקונגרס ב-6 בינואר 2021, בשלהובו הגלוי של הנשיא טראמפ. הניסיון הראשון לשבש את העברת השלטון בדרכי שלום בהיסטוריה של הרפובליקה. עבור שני הצדדים ניצחון המועמדת או המועמד שכנגד הם, בתמצית, תום ימיה של הרפובליקה האמריקאית. לא פחות מכך. הדמוקרטים יגדילו ויאמרו: קריסת המערב כולו, בפרט לאור אהדתו המשתמעת והקבועה של טראמפ כלפי ולדימיר פוטין.
בהתחשב בנבואה הזו, הם עשו עבודה גרועה למדי. מועמדותו של ביידן לנשיאות מעולם לא הייתה צריכה להתרחש. אם מצבו איננו מאפשר לו לרוץ לנשיאות, כיצד הוא עודנו כשיר להיות הנשיא?
לאף אחד בוושינגטון אין ממש תשובה לכך. כתוצאה ממועמדות ביידן וקריסתה, נותרה להם רק אפשרות אחת לאחר פרישתו – הסגנית האריס. למרות שלא ביצעה טעויות ענקיות עד עכשיו, ותיפקדה מצוין בעימות מול טראמפ, היא מסתמנת כמועמדת בינונית ולא משכנעת, בלי רגעים של התעלות.
היא הייתה יכולה, לדוגמה, להבריק במינוי של המושל ג'וש שפירו לסגן הנשיא. כן, האגף הרדיקלי במפלגה היה נחרד. הרי שפירו היהודי תומך בישראל גם במהלך המלחמה, חטא בל יכופר בעבורם. אבל זה היה יכול להיות אקט מנהיגותי שמגייס בוחרים במרכז האמריקאי. בהופעותיה התקשורתיות יש תחושה של חוסר ביטחון והחלטיות; לדוגמה, הדרך שבה ענתה על השאלה שעסקה במה תעשה שונה מג'ו ביידן (היא התקשתה לענות, בלשון המעטה).
וזה לא שטראמפ העמיד עד כה קמפיין מדהים. נאומיו הופכים למשונים יותר ככל שהזמן חולף. השבוע הוא הקדיש חלק גדול מדבריו בפנסילבניה לשחקן הגולף ארנולד פלמר, שנולד בעיר שבה דיבר. הוא החליט להתייחס לגודל איבר מינו של פלמר המנוח, תוך שהוא מצטט דיווחים עלומים של אנשים שחלקו איתו את המלתחות ואמרו ש"זה לא ייאמן!" רשת MSNBC המזוהה עם הדמוקרטים דיווחה לפני כמה ימים כי עורכי דינו של טראמפ ניסו להגיע להסכם חדש עם סטורמי דניאלס, כוכבת הפורנו שטראמפ קיים איתה יחסים ואז חתם איתה על הסדר השתקה. כזכור, הנשיא לשעבר ממתין לגזירת עונשו על הרשעתו ב-34 סעיפים של רישום כוזב בעקבות כסף שהועבר לה כדי שתשתוק, 11 ימים לפני בחירות 2016.
הקול הלא-פופולרי /
ישראלים אוהבים את טראמפ, אבל זה לא המצב בארה"ב; לפי אתר 538, שאוסף ומנתח סקרים רבים, מידת האהדה כלפיו עומדת על 43%, מול 52% שאומרים שדעתם אינה חיובית. במקרה של האריס, מדובר ב-47% שלא אוהבים אותה, מול 46% שאוהדים אותה. לכאורה, תוצאה משמעותית לטובתה; למעשה, מדובר בשני אנשים בלתי פופולריים בעליל. "איך הגענו לרגע הזה", קונן באוזניי משקיף אחד מהתקשורת האמריקאית, "יש לנו שקרן מועד ומסוכן שרץ לנשיאות, ויש את האריס, שפשוט מרגישה לי חלשה. זה מה שהוצאנו". המלחמה במזרח התיכון והימשכותה מסייעת לטראמפ, כמובן. כיוון אחד הוא פרוגרסיבים שזועמים על האריס על חלקה ב"ג'נוסייד" לשיטתם בעזה, כמו המפגין שהפריע למפגש שלה השבוע, ומחרימים את הבחירות כדי להעניש את הממשל. הכיוון ההפוך הוא תומכי ישראל; דמוקרטים שכועסים על האריס בשל ביקורתה על ישראל והגבלות התחמושת שהטיל הממשל, ושוקלים לחתוך לטראמפ או להישאר בבית. וכמובן, ככל שהמלחמה תהיה יותר בחדשות, התופעות הללו משני הצדדים יתחזקו, וסיכויי הרפובליקנים ישתפרו.
בקלות אפשר לדמיין ניצחון סוחף של טראמפ, בשעה שסגנית הנשיא האריס תנצח במספר הקולות הכולל ("הקול הפופולרי"). שיטת האלקטורים היא הסיבה לכך. היא שבורה לגמרי. ב-2020 ניצח ביידן בצורה משכנעת את הנשיא טראמפ – 306 אלקטורים מול 232. אך אם היו עוברים 44 אלף קולות בלבד מטראמפ לביידן, התוצאה הייתה תיקו של 269 אלקטורים לכל צד. וזה למרות שהפער בין ביידן לטראמפ היה לא פחות מ-7 מיליון קולות לטובת הדמוקרטים. ב-2016, זה היה דחוק בהרבה. הילארי קלינטון קיבלה כ-3 מיליוני קולות יותר מטראמפ, אך הוא ניצח בשיטת האלקטורים באורח משכנע. במילים אחרות, הפערים יכולים להיות זעירים, אבל הניצחון אדיר ומובהק.
כל מה שנאמר עד כה הוא זמני. יכול להשתנות תוך ימים או שעות, ונכתב לפני הימים הסופיים של חודש אוקטובר. זהו החודש שמספק לעיתים את "הפתעת אוקטובר", אותה התפתחות יוצאת דופן שסייעה בעבר להכריע את הבחירות. נניח מכתבו של ראש האף-בי-איי קומי על בחינה מחודשת של "פרשת" האימיילים המגוחכת שיוחסה להילארי קלינטון. או הקלטת האודיו שבה נשמע דונלד טראמפ מתאר כיצד הוא תופס את איבר המין של נשים (שני אירועים שהתרחשו באוקטובר 2016).
כרגע ולפי הסקרים, בין טראמפ להאריס יש שוויון כמעט מוחלט, כולל במדינות המתנדנדות. הדבר הכי יוצא דופן בסקרים הוא שאין בהם כמעט תזוזה, לפחות מאז שהאריס החליפה את הנשיא ביידן כמועמדת הדמוקרטית. טראמפ החל את הקמפיין הזה כפייבוריט לניצחון. כניסת האריס החדירה התלהבות בבייס הדמוקרטי, אך אם לשפוט מהמגמה של החודש האחרון (הוא מתחזק, היא בקיפאון), ומכך שהיא נאלצת להיאבק במדינות כחולות מסורתיות (מישיגן, ויסקונסין), מצבו נראה כמשתפר בהתמדה. נייט סילבר, מומחה הסקרים, ציין השבוע כי המגמה לטובת טראמפ במדינות המפתח היא אמיתית, ואסור לזלזל בה. הסיפא מיותרת למדי: אחרי 2016, אף אחד בארה"ב לא מזלזל באפשרות של ניצחון טראמפ. ¿
