שלושה ימים אחרי ההפסד המתסכל למכבי ת"א, חזרה מכבי חיפה לזירת הפשע, אצטדיון טדי, במטרה לטשטש עקבות. ברק בכר שינה מערך לכבוד מכבי ת"א? אז מול בית"ר ירושלים הוא שינה את השינוי - מערך חדש, שלושה שחקנים חדשים, בכורה בהרכב למתיאס נהואל. הכל בתקווה שכאשר מכבי חיפה תעזוב את המקום, יישכח גם מה שקרה שם במוצאי שבת.
השינוי היה מושלם, 180 מעלות – מול מכבי ת"א, היא עשתה הכל חוץ מלהבקיע. במחצית הראשונה מול בית"ר ירושלים, חוץ מלהבקיע מכבי חיפה לא עשתה כלום. השער של דין דוד בהזדמנות הראשונה, אותו לא השיג מול מכבי ת"א גם בהזדמנות החמישית, הזכיר כמה קטן הוא חלקם של המאמנים בעלילה. לפעמים הם עושים הכל נכון ונופלים על השפיץ של הנעל. לפעמים השפיץ של הנעל הוא כל מה שמחזיק אותם באוויר. שחקנים עושים מאמנים יותר משמאמנים עושים שחקנים.
הצרה היחידה היא שכאשר אתה לא משחק טוב, אתה תלוי ביכולת של היריבה מול השער. במילים אחרות, מכבי חיפה של אתמול הייתה צריכה לפגוש את מכבי חיפה של שבת בשביל לנצח, קבוצה כזאת שגם אם השער יזוז מהמקום ויתקדם אליה, היא לא תצליח להכניס אליו את הכדור. השוויון המוצדק של פטריק טוואמסי הוכיח שבית"ר היא לא כזאת, וחייב את מכבי חיפה להיות יותר טובה ממה שהיא הייתה עד הרגע הזה.
היא נענתה לאתגר באופן חלקי. היא באמת השתפרה, ובאמת השיבה לעצמה את היתרון עם השער השני של דוד, שכמו סימן על הדשא את כל המקומות מהם החמיץ שלושה ימים קודם לכן וחזר כדי לסגור חשבון.
כשהוא סוף-סוף נסגר, הגיע שריף כיוף ופתח אותו מחדש. אחרי שמכבי חיפה החמיצה מול מכבי ת"א את כל השערים שאי אפשר להחמיץ, מול בית"ר היא ספגה את כל השערים שאי-אפשר היה לספוג. האם יש משחק אחד שבו היא מסוגלת לעשות את הכל כמו שצריך? פעם אין לה רגליים, ופעם אין לה ידיים.
