לפני הפציעה: "הייתי מדריך בצופים ועשיתי המון ספורט – כדורגל, אגרוף תאילנדי וחדר כושר. הייתי גם מנהל מסיבות לבני נוער, ואהבתי את זה מאוד. התגייסתי באוגוסט 22 לחטיבת הצנחנים. רציתי הכי קרבי והכי משמעותי. הגעתי לגדוד 101 ובהתחלה היה לי קשה. לא כל כך הלך לי באימוני הקליעה, לקח קצת זמן עד שנכנסתי לראש של הצבא, אבל בסופו של דבר זו הייתה חוויה חיובית. החלום שלי היה להיות עם כומתה אדומה על הכתף, וכשהגעתי לזה - ניצחתי את העולם מבחינתי".
הפציעה והפינוי: "ב-29 באוקטובר נכנסנו לעזה. פחדתי מזה כי ב-7 באוקטובר ראינו גופות על הכביש ומכוניות שרופות, אז הבנו שאנחנו לא נלחמים מול בני אדם, אלא מול חיות. לא פחדתי מהמוות אלא ממה שזה יעשה להורים שלי. לא רציתי להפוך אותם למשפחה שכולה. בהתארגנות לכניסה הרגשתי שבטוח מחסלים את חמאס. אבל עזה כל כך צפופה ואני בספק אם השמדנו חצי מהמנהרות. במאי נכנסנו לג'באליה ועברנו להיות תחת חטיבת שריון. באותו יום אנחנו מחליפים גדוד של גבעתי באחד המגדלים. באחד הבתים הסמוכים אנחנו רואים דגלים של חמאס. ידידיה אזוגי ז"ל, הסמל שלי, פתח את אחד הארונות שם וספגנו פיצוץ של מטען. הוא צועק לעזרה ואני צועק לעזרה. עשו לי פינוי מוסק. תוך חצי שעה הגעתי לבילינסון. אני לא זוכר הרבה מהטיסה עצמה, אבל הייתי בטוח שאני הולך למות. לאט-לאט אתה מתחיל לאבד הכרה, מרגיש שאתה ברגעים האחרונים שלך".
השיקום: "קשה לי לראות כל הצלקות והכוויות שיש לי בגוף. זה ללמוד לקבל את עצמך מחדש, עם הצלקות, השריטות, הרסיסים והסיעוד. אבא שלי אומר שאני צריך להגיד תודה שנשארתי בחיים, אבל אני לא מצליח להיות שמח מזה. בפציעה יש הרבה קשיים. היו לי גם הרבה ירידות במצב הרוח. כשאתה עם תחבושת לא רואים את הפגמים, אבל כשאתה מתקלח אתה פתאום רואה את עצמך וזה קשה. ההתמודדות היא בעיקר בפן הנפשי".
השגרה: "אני קם בבוקר ויש לי את הטיפולים עם המטפלים המדהימים שלי. הרופאים עוזרים לי פה בכל. אני מתאמן בחדר כושר ולא מוותר לעצמי. צריך להעסיק את עצמך ולבנות שגרה. אני אוהב את העשייה".
מה איבדתי בדרך: "חברים שאיבדתי, מראות שראיתי, חוויות שליליות שילכו איתי לאורך החיים. אזוגי, שהיו לי רגשות אשם כי אני ניצלתי והוא לא. חבר שלי מהבית שנהרג, עדי אלדור ז"ל. חבר מהפלוגה, סמל יאיר ניפוסי ז"ל. מפקד שלי בשם איתמר ברוכין. אני מאוד עצוב. זה קשה".
הניצחון שלי: "העובדה שאני עומד על הרגליים למרות הפציעה הקשה ועובד מאוד קשה כדי לחזור להיות מה שהייתי. אני לא רוצה לחזור להיות לוחם. נתנו לי מתנה והשאירו אותי בחיים, אבל אולי אסור לשחק עם הגורל. אני רוצה לטוס לחו"ל, לראות שיש גם טוב בחיים ומציאות אחרת. יש לי המון כיוונים. אולי להיות רופא. אחרי שהצילו אותי, אני גם רוצה להציל אנשים".
"אני לא זוכר הרבה מהטיסה עצמה, אבל הייתי בטוח שאני הולך למות. לאט-לאט אתה מתחיל לאבד הכרה, מרגיש שאתה ברגעים האחרונים שלך"
