לפני הפציעה: "הייתי במכינה בעלי ואז התגייסתי לקורס פרמדיקים. אח שלי היה פרמדיק בדובדבן. אני התנדבתי במד"א, אז הכרתי את העולם הזה והחלטתי שגם לי זה מתאים. השירות הצבאי היה מעולה. הייתי בכניסות וביציאות מעזה וזה היה סיפוק מטורף. הייתי שנה וחצי בצבא עד הפציעה". הפציעה והפינוי: "היינו בדרך לפעולה מאוד משמעותית יחד עם יחידות נוספות. נכנסנו עם האמרים, ואיך שעמדנו להיכנס לעיר עזה עצמה, ירו עלינו פצמ"רים. אחד מהם נפל שניים-שלושה מטרים מאחוריי והרגשתי מכה מטורפת בגב. רסיס גדול נכנס לאגן שלי ובלט מהבטן. הבנתי מיד שזה דורש פינוי מוסק. צוות הפינוי של הכוח עשה איתי נסיגה, אני מנסה לרדת מההאמר ומבין שהרגל שלי לא מתפקדת. מספרים שהייתי חיוור לגמרי. בתחילת הטיסה אני בהכרה ומסמן להם שאני בסדר, באיזשהו שלב קרסתי, ולאחר מכן חזרתי להכרה. תוך 50 דקות מרגע הפציעה הגעתי לאיכילוב, וזה היה המזל שלי. ביקשתי להודיע להורים שלי שהכל בסדר. חיברו אותי לעוד מנת דם, ושם קרסתי שוב והוכנסתי לניתוח. הרופא אמר שאם הייתי מגיע דקה או שתיים מאוחר יותר, כבר אי-אפשר היה להציל אותי. הייתי מורדם ומונשם 36 שעות".
השיקום: "הייתי כמעט ארבעה שבועות במחלקה ואז הגעתי לשיקום. היו לי פצעים פתוחים והתחלנו לעבוד על להזיז את הרגל ולחזק אותה. בהתחלה לא הייתה לי תחושה בחלקים מהרגל, או תחושת יתר באחרים. עם הזמן חיזקו את זה. תוך יומיים התחלתי לעמוד וכעבור שבוע ללכת עם הליכון. הדבר היחיד שהיה אכפת לי ממנו זה לחזור ללכת באופן עצמאי. זו המטרה שלי: ברגע שאני יכול אני זונח את הקביים. הפצעים יחלימו, אבל האתגר המרכזי הוא להחזיר את הרגל לתפקוד מלא, ואז אני מקווה שאוכל לחזור לשטח. אני מקווה עוד להספיק הרבה. יש לי עוד קצת פחות משנה וחצי לשירות".
השגרה: "כרגע אני עוד מאושפז אז השגרה היא טיפולים. אחר הצהריים אני מתנדב במד"א, וחוזר לאשפוז. בסוף זה חלק מהשיקום. שלושה חודשים ישבתי בלי לעשות כלום ואמרתי לעצמי שלפחות אתנדב ואציל חיים. מתי שאני מוצא משמרת, אני מתנדב. כשאני חוזר הביתה אני משתדל למהר לרכבת ולעשות משמרת בירושלים".
מה איבדתי בדרך: "אין משהו שאיבדתי לגמרי למעט זמן שיכולתי להיות בעזה, איפה שצריך אותי. אני חוזר לעצמי כמעט בצורה מלאה. מסוגל להזיז הכל".
הניצחון שלי: "הניצחון יהיה כשאחזור לשטח. בהתחלה היססתי וחשבתי שאולי לא אחזור לקרבי, אבל עם הזמן החלטתי שאני רוצה לחזור. בחוויה הכוללת שלי בעזה, הלחימה הייתה משהו שחיכיתי לו. מאוד הרגשתי את עצמי שם. האם אני מפחד לחזור? בסוף יש מלחמה ויש למלחמה קורבנות, אבל אם יש לי הזדמנות לחזור, להילחם ולהציל פצועים, אז למה לא? אומרים לי שעשיתי את שלי, אבל המלחמה לא נגמרה".
