על רקע צילומים שלה מכניסה ספר תורה לבית הכנסת הקהילתי, רייצ'ל גולדברג-פולין מספרת למצלמות של "המקור" שאנשים שואלים אותה, "האם איבדת את האמונה שלך?" כשהכוונה לאמונתה הדתית. רייצ'ל, שאין אלא להצטער על הנסיבות המחרידות בגינן התוודענו לאישה כל כך חכמה, חדה ומצחיקה, עונה: "לא איבדתי. מה שכן איבדתי זה חלק מהאמון באנשים".
כשצופים בסרטו קורע הלב של ישראל רוזנר, כמו גם בראיון העוצמתי שערכה יונית לוי בחדשות קשת עם הוריו של הירש גולדברג-פולין ז"ל, נדמה שדבריה של האם רייצ'ל כואבים במיוחד בכל הנוגע לנציגי הציבור ואולי גם לציבור עליו נמנית המשפחה: אנשים שחייהם מבוססים על חיבור בין אמונה באלוהים לאמון בבני אדם. לא במקרה, האב ג'ון הזכיר בשתי הכתבות שהיו "רבנים" שיצאו נגד ההסכם שהתגבש להשבת החטופים והחטופות, בזמן שהירש היה עדיין בחיים במנהרות הזוועה של עזה.
בסרט של "המקור" אף שומעים את השר בצלאל סמוטריץ' מסביר שהחטופים הם לא הנושא הכי חשוב. כשרייצ'ל נשאלת אם שמעה אותו היא משיבה בשלילה, ומסבירה מדוע באמצעות דימוי מבריק כהרגלה: "משאית פגעה בנו והיא עדיין עלינו... כשאנשים מהעם מגיעים ומתחילים לחתוך את האצבעות שלי בזמן שהמשאית עליי, העם שלי - זה לא עוזר לי. מבחינתי זה לא אנושי". אבל סמוטריץ' הוא לא רק מישהו מ"העם": הוא מנהיג מפלגת הציונות הדתית. גם ג'ון ורייצ'ל הם הציונות הדתית. והיא אומרת שהוא חותך לה את האצבעות בעודה פצועה ומדממת.
רוזנר וגם לוי עשו עבודה מצוינת במיצוי הפוטנציאל הטלוויזיוני של טרגדיה בלתי נתפסת, אך לא הרימו כפפה לוהטת ורגישה: כיצד ג'ון, שחובש כיפה שחורה, ורייצ'ל שמקפידה לצטט את הרמב"ם, מרגישים כלפי שפע של דמויות בולטות שלכאורה אמורות לייצג אותם, ובפועל סימנו אותם כמקל בגלגלי "הניצחון המוחלט". האם האובדן של "חלק מהאמון באנשים" קשה יותר כשאלו אנשים שכביכול יש להם איתם הרבה במשותף? ואולי בכלל היה נלמד כאן שיעור נוסף מהישראלים המרשימים הללו, שמגלמים את כל היופי שיכול להתקיים בתפיסה שיש בורא לעולם - ודווקא בשל כך לא פיתחו ציפיות עודפות מאחיהם לאמונה.
ייתכן שלוי לא חשבה שזה מקומה, ואילו רוזנר, שמכיר היטב את המשפחה בהיותו חלק מאותה קהילה ירושלמית, לא חש בנוח. אפשר להבין זאת, וממילא אין שום מחסור באנשים מכל גוני החברה שצריכים להתמלא בושה על כך שגבר צעיר הלך לפסטיבל וחזר בארון אחרי חודשים מייסרים בגיהינום. אבל עיתונאית ואינטלקטואלית, התוצאה היא פספוס של פרט ייחודי בסיפור של רייצ'ל וג'ון: התהייה שמא לא רק אלוהים הפנה להם עורף, אלא גם אלה שמתיימרים לפעול בשליחותו.
