גם אם ממש-ממש משתדלים, את הגול השלישי של בית"ר ירושלים קשה להפסיק לראות. הוא מתרוצץ כבר כמה ימים ברשתות, משלל זוויות יושבי היציע.
לא שזה היה גול מיוחד. כלומר בכלל לא. סתמי אפילו. קרן משמאל, כדור שמשייט לו כמו עפיפון מעל שריף כיוף, טימוטי מוזי מתרומם, נוגח לדשא ופנימה.
נכון, זה גול ניצחון, גול מהפך, 2:3 על מכבי חיפה. אבל זה לא הסוד שלו. מוזי לא יודע, אולי בעצם כן, אבל ברגע שהוא מתרומם, 18 אלף אוהדי בית"ר מתרוממים איתו. 18 אלף נוגחים לדשא ופנימה יחד איתו.
ואת זה כיף לראות שוב ושוב. אתה מקבל לפנים את הלהט, את הטירוף, את האנרגיות של טדי. זה רגע שאתה מבין: לא משנה מי עומד מול בית"ר, מולו רצים עכשיו 11 שמונעים על דלק מסוג אחר. אלה, בירוק, רצים על סולר - ואלה בצהוב על דלק מטוסים. והכי יפה שטדי הגועש נראה לרגע כמו ימק"א של פעם.
אגב ימק"א של פעם, מכירים את הצ'יזבטים של האוהדים הוותיקים שמתהלכים בינינו?
לכל קבוצה שמכבדת את עצמה יש את מספרי האגדות האלה מהסוג של "פעם, כשהיריבה הייתה בדרך אלינו, מהפחד, איך שהאוטובוס שלה היה עולה על כביש החוף, היא הייתה במינוס 2:0; ואז, בכניסה לעיר, שלושת הבלמים שלה, כולל המחליף, היו מדווחים על חיידק מסתורי, השוער היה מנסר חור ברצפת האוטובוס, נעלם - והשאר היו קוראים תהילים; ואז כשהיו מגיעים לאצטדיון, איך שראו את הפרצוף של האוהדים שלנו, האוטובוס היה מפרסס, נמלט ב-200 קמ"ש".
מעשיות שלא מביישות את האחים גרים, שלוקחות בהליכה את פרס "ספיר" ליצירת ביכורים עברית. ושבכל זאת מלמדות משהו על הלך הרוח באותם ימים.
למה אני נזכר בכל זה? כי היום בקושי תשמעו סיפורים כאלה. הכדורגל לקח פנייה לכיוון אחר. לא רק שביתי הוא בקושי מבצרי, הוא לא תמיד ביתי.
זה לא מהיום. מדובר בתהליך ארוך שנים. העונה הנוכחית היא פשוט השיא. בהתחלה הוציאו את האצטדיונים ממרכזי הערים, נדל"ן וזה. אחר כך, בשל מחסור במתקנים ראויים, קבוצות מערים שונות התחילו לשחק יחד באותו אצטדיון. לשליש ליגה אין באמת בית משלה. קריית-שמונה, סכנין, חדרה, ריינה, טבריה. תוסיפו לזה את אילוצי המלחמה של העונה הנוכחית, שמסבכים וכופים אלתורים.
אין פה למי לבוא בטענות. זה המצב. וגם עזבו חישובים של ספורטיביות, לא נצא מזה. השורה התחתונה היא מועדונים שמתרחקים מהאוהדים שלהם, מהזהות שלהם, מהיישובים שהם מייצגים, מהנוסטלגיה, מהאווירה, מהגוזמאות ההן.
בגלל זה כל כך בלט הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. ובעיקר הגול של מוזי. הרגע המזוקק ההוא של ה”ישששש” על הגדרות הזכיר את מה שאבד לרבים מדי בכדורגל שלנו. תחושת הבית. השייכות. הקסם של אלו.
