"נקודה ראשונה ‑ איראן בנתה את השלוחים (חיזבאללה, חמאס, חות'ים) כדי שיילחמו עד טיפת הדם האחרונה, וישמרו על שקט בשטחה, חלק מלקחי מלחמת איראן-עיראק והרצון שמלחמה לא תאיים על הבית. כך היה עשרות שנים, לאיראן היה גבול עם ישראל באמצעות השלוחים ולישראל לא היה גבול עם איראן", כך נכתב במסמך שהוכן בצה"ל ערב ההתקפה. "מהפך ‑ בעקבות חמאס וחיזבאללה שסיבכו את איראן היא חוטפת על אדמתה, כולל בטהרן".
"נקודה שנייה", נכתב, "איראן האשימה שארה"ב תומכת בישראל אבל נהנתה לעשות איתה הסכם גרעין וארה"ב דאגה להעביר מסרים מרגיעים מצד לצד. מהפך ‑ ארה"ב, לראשונה, חלק מתקיפה. אישרה את המטרות. הייתה חלק מהתכנון. שולחת חיילים עם 'מגפיים על הקרקע' בישראל". המסמך הזה נכתב כשהושלמו ההכנות ותוכניות התקיפה, כדי לנסות לנסח את האופן שבו ישראל תרצה לראות את המצב באיראן אם הפעולה תצליח.
והיא הצליחה, סבורים בישראל. מעל ומעבר.
"אז מה היה הלילה?", כתב לאחר המתקפה גורם שהיה שותף בגיבוש האסטרטגיה, "המודיעין הישראלי עשה באיראן כרצונו. חיל האוויר עשה באיראן כרצונו. טהרן התעוררה בלי הגנה אווירית ובלי יכולת ליצור טילים בליסטיים".
יש הגזמה מסוימת בדברים. לאיראן עדיין יש קצת הגנה אווירית, וקצת יכולת לייצר טילים, ולשגר את אלה שיוצרו ונאגרו עד עתה. אבל השורה התחתונה של מה שאירע באיראן היא מפגן עוצמה של שני גורמים מרכזיים.
קודם כל של אגף המודיעין, שבשלוש השנים האחרונות ‑ בפיקוד אלוף אהרון חליוה – שינה כיוון במידה רבה. אחרי עשורים שבהם התרכזו רוב המאמצים הנוגעים באיראן בפרויקט הגרעין, האגף החל להקדיש תשומת לב ומשאבים בחדירה עמוקה למערכי ההגנה האווירית וייצור האמל"ח באיראן, והקשר שלה עם חברות אחרות בציר הג’יהדיסטי.
שנית, חיל האוויר שידע להשתמש במידע של אמ"ן כדי שיוכל לנכס חופש פעולה בשמי איראן.
בתיכנון המקורי לתקיפת מתקני הגרעין של איראן ב-2012, זו שלא יצאה לפועל, העריכו כי עד 30 טייסים עשויים להיפגע ולנטוש את המטוסים שלהם. הפעם, בלילה בין שישי ושבת לא רק שלא נפגע אף מטוס, ובאף מטוס לא אירעה תקלה שהעמידה בסכנה את הטייס ומטוסו (דבר שאינו בלתי נמנע כש-100 כלי טיס יוצאים למבצע משותף) ‑ אלא שמטוסי חיל האוויר שיגרו טילים אימתניים, שפוצצו את קרוניות הפיקוד והשליטה ואת מערכות המכ"מ הרוסי המתקדם של סוללות הנ"מ, ובפועל עיוורו אותן והוציאו אותן מתפקוד. הסוללות שלא ידעו להגן אפילו על עצמן, לא יוכלו יותר להגן על אף אחד.
התיאום ההיסטורי
המנצח הנוסף באותו הלילה היה שר הביטחון, יואב גלנט. בסדרת שיחות טלפון מוצפנות עם מזכיר ההגנה של ארצות-הברית, לויד אוסטין, הוא גיבש את ההבנות בין שתי המדינות, את התיאום שישראל תיתן, ואת התמיכה האמריקאית בנשק ובאמצעי הגנה, וגם בהצהרות פומביות. כל אלה הביאו לכך שבכל הנוגע ללחץ האמריקאי ולרגשות כלפי ישראל, הדקות והשעות אחרי ההתקפה נראו בדיוק הפוך מלאחר חיסול נסראללה: הפנטגון ופיקוד המרכז של ארצות-הברית התנהלו בשלווה, ודווקא כי ידעו מה עומד לקרות ‑ בכירים יצאו לאכול משהו, וכמה אפילו הרשו לעצמם לא להיות במפקדה במהלך הסופ"ש. מיד אחרי, במקום ההודעה שהגיעה אחרי מבצע הביפרים, או חיסול הנייה, או חיסול נסראללה, ש"לא ידענו כלום, אין לנו קשר לזה" ‑ הפעם באה הודעה על כך שידעו הכל, שמה שקרה הוא בדיוק למה שהתכוננו, ושמבחינת ארצות-הברית זה הרגע הנכון לסגור את הסבב הזה.
בישראל היו חילוקי דעות האם בהנחה שאיראן מחליטה להכיל, סופגת את הנזקים או טוענת שאין נזקים ולא מגיבה, ישראל ממשיכה או חודלת.
טרם המתקפה, שלוש אסכולות קמו בצה"ל, בקהילת המודיעין, במשרד הביטחון ובממשלה. הראשונה - יש ללמד את איראן לקח ולהרתיע אותה מלהמשיך, אבל לשאוף לסגור את החזית במזרח, כדי שיהיה אפשר לסגור את החזיתות בצפון ובדרום, ואולי גם להציל את החטופים. השנייה - נפלה בידי ישראל הזדמנות היסטורית ויש לנצל אותה וללכת "אול-אין" על אתרי הגרעין של איראן, מהלך צבאי עם לא מעט סימני שאלה. לפי הגישה השלישית, נפלה בידי ישראל הזדמנות היסטורית ויש לנצל אותה כדי להפיל את השלטון הדתי-ג'יהאדיסטי בטהרן. לא מעט אנשים בישראל, חלקם בכירים, סבורים כי ניתן לעשות זאת, אפילו כמעט ללא עזרה מבעלות הברית. חלק מהאנשים האלה נמצאים קרוב לאוזנו של נתניהו ויש כאלה שמוכנים להישבע שהוא משתעשע ברעיון.
בסופו של דבר, נוצרה נוסחה שחלקה נובע מדרישות ארצות-הברית לא לגרום נזק באיראן, שעלול לגרום לזעזוע עולמי. ישראל ירדה מהפגיעה בתשתיות האנרגיה והגרעין, וקיבלה בתמורה את כל מה שארצות-הברית יכלה לתת, זולת הדבר ממנו נזהרה גם באוקראינה - מעורבות צבאית ישירה. בנוסחה הזו דרשו שר הביטחון וגורמים בכירים בצה"ל לא רק לתקוף כדי לגבות מאיראן מחיר, אלא לתקוף תוך גרימת נזק משמעותי, שיפגע בשני עמודי תווך מרכזיים של איראן: במערך ההגנה האווירי המתקדם מתוצרת רוסיה, ומערך אדיר מימדים ורב-בסיסים ומתקנים לייצור של אלפי טילי קרקע-קרקע מדי שנה.
אחד מהדוחפים למימוש המודיעין הרב היה תא"ל יוסי שריאל, מפקד 8200. שריאל, שכיהן בתפקיד ב-7 באוקטובר, התפטר מתפקידו אחרי סיום התחקירים ובשל כישלון היחידה, אבל טרם מונה לו מחליף. דווקא אחרי ההתפטרות, ואחרי שסיים לדון בעבר, שריאל הפך לאחד מהקולות הבולטים במערכת הביטחון, כשהוא קורא להפוך את המודיעין לתוכניות תקיפה. הוא ואנשיו מאמינים כי הכישלון מול החמאס לפני שנה אינו מייצג את תמונת המודיעין שיצרו ותאפשר לצה"ל ללכת על הראש של החזבאללה, תרתי משמע, או לגרום נזק משמעותי לאיראן בלי שנופל ולו מטוס אחד.
התחזיות של ראשי אמ"ן והביטחון של חיל האוויר כי אפשר להביס את הסוללות ואחר כך להגיע ליעדים בקו הייצור הוכיחו את עצמן, לפחות על פי הנתונים שנאספים מכל הגורמים הרלוונטיים, כולל ארצות-הברית.
בישראל, לפחות עד רגע כתיבת השורות הללו, החליטו על מדיניות שונה ‑ צניעות שמערכת הביטחון והדרג הפוליטי שמעליה, באופן כל כך לא רגיל, עטו עליהם באשר לתוצאות ההתקפה.
מימדי ההרס
כשיגיעו לכדור הארץ הצילומים של לווייני הריגול, יגלה המתבונן שם את גודל ההרס.
בתגובה על ההתקפה באפריל, וכדי לא להחריף, שיגרה ישראל רמז לאיראנים בצורת טיל שהשמיד מכ"ם של סוללת S300 שהגנה על אתר הגרעין בנתנז, מסר שבא לומר שיש לישראל יכולת להפשיט את איראן מההגנה החשובה והמתקדמת ביותר שלה. האיראנים לא ממש התרגשו, ועכשיו זה קרה להם - ארבע תחנות המכ"ם וקרונות הפיקוד והשליטה הושמדו מהאוויר, מה שהביא לשיתוק בפועל של הסוללות, כל זאת בשעה שרוסיה עסוקה במלחמה באוקראינה ומשעבדת לשם כל סוללה שיש לה.
פרט מעניין יגלה מי שיעיין בצילומי הלווין - שסוללת S200, דגם פחות מתקדם, שהוצבה סמוך לנמל "אימאם חומייני" כדי לשמור עליו ‑ הושמדה, אבל תשתיות הנפט לא נפגעו. המסקנה לעתיד היא שאם איראן תגיב, היא עלולה למצוא את עצמה מול ישראל שבפעם הבאה תנהג בפחות ריסון.
שאלת התגובה
אם אכן שובש ייצור הטילים של איראן משמעותית ‑ היכולת שלה להמשיך בהתכתשות עם ישראל מוגבלת, ואולי אף תשפיע עליה שלא להגיב.
נכון לכתיבת שורות אלו, ההערכה היא שרוב הסיכויים הם שאיראן כן תגיב. יש בישראל כאלה שממש מתפללים שזה יקרה, שאיראן תגיב ואז תפתח את הפתח, החלון הרחב למעשה, לתגובה ישראלית אגרסיבית נגד מטרות נוספות מסוג חדש.
אם איראן תחליט לתקוף בעוצמה, הדברים עלולים לצאת משליטה דווקא בזירה הפנימית. כרגע, אחרי שגורמים איראניים ניסו להמעיט מעוצמת התקיפה והיקף הנזק, ואחרי שבישראל הסתירו את מה שנתפס כהצלחה גדולה של התקיפה, ומתוך תקווה שאיראן בכל זאת תחליט להכיל את מה שקרה ‑ הדברים ייראו כאילו ישראל תקפה באופן מצומצם, תקיפה "דרדל'ה". הימין הקיצוני החל ללבות את האש הזו זמן קצר מיד לאחר התקיפה. ייתכן וגורמים בכירים בממשלה עומדים מאחורי הקולות שכאילו יוצאים נגד, אבל זה לא ממש משנה. אל מול הביקורת על הממשלה שלא פעלה מספיק, עשויים ראשי הדרג הפוליטי להיות תחת לחץ מתך הקואליציה או הבייס שלהם להוציא לפועל תגובה חריפה מאוד נגד איראן, כשזו נגזרת משיקולים שרחוקים להיות רלוונטיים.
ומה יקרה אם איראן לא תגיב? כיצד יכולה ישראל לתרגם את ההישגים העצומים של אמ"ן וחיל האוויר לניצחון והישג בר-קיימא למדינה?
"אז מה עכשיו?", שואל המזכר השני של הגורם הצבאי האסטרטגי הבכיר, זה של אחרי התקיפה. הוא גם עונה, משקף גישה שמבינה שאי-אפשר לסגור מלחמה במלחמה, כי אז נידונים לחיות על החרב: "הסדר בלבנון על בסיס 1701 עם הבהרה שתם עידן ייצוא המהפכה דרך שלוחים; הפסקת אש עם איראן, המשך לחימה בעזה עד החזרת החטופים וגיבוש קואלציה בנלאומית לשיקום הרצועה".
"ואז נדון בכל מה שלמדנו השנה," הוא מסיים את המזכר שבכירים מאוד בצבא עסקו בו. אבל לפני שמגיעים לדיון במה שלמדנו, צריך להבין איך מתחברות הנקודות - איך מביאים את האיראנים להסכים להפסיק לספק נשק לחברות ציר ההתנגדות; ואיך מביאים את החיזבאללה, כשעוד ועוד בשורות קשות מגיעות מלבנון, לחתום על הסכם שיספק את דרישות הביטחון של ישראל; ואיך נלחמים בעזה עד החזרת החטופים, כשעד כה תוצאת הלחימה הייתה הפוכה.
ויש עוד הרבה מאוד שאלות שמנסות למצוא את הקשר שבין הצלחות טקטיות או אפילו אסטרטגיות לבין סיום המלחמה. אני, לפחות, עדיין מתקשה באיתור הקשר הזה.
