שיחה עם ציפור // הילי כהן-מגורי } אסיה } 128 עמ'
הספר 'שיחה עם ציפור' של הילי כהן-מגורי הוא מסה ייחודית ויוצאת דופן בתוכן, בצורה ובאסתטיקה, ובעיקר בשזירה של כל אלו יחד. מדובר בחיבור מפתיע בין מסורות עתיקות וטכנולוגיות חדישות, בין עולמות ידע מגוונים — היסטוריה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, זואולוגיה וספרות — לבין סוגות ספרותיות שונות — הגות, עיון, פרוזה ושירה — ובין תיעוד לתודעה. בו-בזמן זהו גם דוח מחקרי, שבו אנחנו נעים דרך סקירת ספרות, פעולות וניסויים, תוך שימוש בכלים שונים של מעקב ופענוח: קריאה, הקלטה, צילום, רישום ותוכנות AI. אך מעל לכל עומדת לפנינו קינה לאם שהלכה לעולמה וניסיון להמשיך ולתקשר עימה במעין שפת רפאים, שהופכת את ההיפרדות מהאם ואת הגעגוע לקשב קמאי, לדיוק וליופי, עד שנוצרת הידמות בין הציפור החיה לאם המתה: "אני יודעת שהיא שם ושהתנאי להישארותה הוא שאשמור ממנה מרחק זהיר. מנגנון של געגוע".
הספר הוא גם קינה על הניתוק והריחוק של האדם מהטבע. מתי שמענו לאחרונה ציוץ של ציפורים? מתי ניסינו להאזין לציוץ ולפענח אותו? מתי הקשבנו לרגש שבו? בחיבור הבלתי אמצעי בין האדם לציפור, כשני מינים במארג המינים בטבע, הכותבת מבקשת ליצור קשר תלת-ממדי שראשיתו בשמיעה ובקבלת הדברים, המשכו בהאזנה לשם הבנת הדברים וסופו בהקשבה למשמעות של הדברים. היא כמהה לייצר שפה היברידית, להתחבר מחדש לטבע בדרך אחרת ואפילו להתפרא.
"ספר זה נועד אפוא לחקור את האפשרות ליצור שיחה בין אדם לציפור שיר", מצהירה כהן-מגורי. היא ניגשת למלאכה ומבקשת ללמוד את שפת הציפורים מהליוגרפים מצריים, עבור במחקרים על שפה וצליל ועל תקשורת של ציפורים ועד למחזות יווניים ושירה אנגלית. הציוצים גם עוברים תיעוד בכלים שונים וסמלול לסימנים ואז לאותות ושוב לצלילים ולמילים. אך כהן-מגורי לא מסתפקת בזה. היא מבקשת לכונן סדר חדש במה שידוע בתחום עד כה ולתת לדברים משמעות נוספת. גם העיצוב של הספר, וכהן-מגורי באה מעולמות התקשורת החזותית, הוא חלק מהפרשנות ומהשיח. במרווחים בין הפרקים, הספקטרוגרמות וניסיונות הפענוח שלהן, בין המילים והצלילים ובשוליים הרחבים, היא מלמדת אותנו גם משהו על שקט.
"אני רוצה לדבר עם ציפור. אני רוצה לשמוע אותה. אני רוצה למסור את מה שהיא מוסרת. האם אצליח?" שואלת כהן-מגורי, ומיד משיבה בדבריו של האורניתולוג א"א סונדרס: "כלום אפשר לתאר את שירת הציפור בדיוק ובהחלט? לא, וגם לא כל דבר אחר", ומוסיפה: "שירת הציפור זהה אפוא ל'כל דבר אחר', וזו וגם זה נמצאים מעבר לתפיסה", ומסכמת: "אני רוצה לדבר עם ציפור יותר משיש לי מה לומר לה. זה לא שאין לי מה לומר לה, אבל אני מבינה שלדבר עם ציפור משמע לא לצפות שהיא תבין למה התכוונתי; שלדבר איתה זה להקשיב לה גם בלי להבין; להבין משהו גם בלי לצפות שתהיה לו משמעות".
מה המסקנות של המחקר? והאם המספרת הצליחה במשימה? למרות שנדמה כי הכישלון לשוחח עם ציפור ידוע מראש, הרי השיחה עם האם דווקא נראית אפשרית: "צִפּוֹר קְטַנָּה, יֵשׁ לִי בַּקָּשָׁה: / כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן לְךָ לָעוּף בַּשָּׁמַיִם גָּבוֹהַּ, / אִם בְּמִקְרֶה תִּרְאִי אֶת אִמָּא שֶׁלִי —/ תִּמְסְרִי לָהּ נְשִׁיקָה". בכל אופן, הסוף של המַסָּה נשאר פתוח, והוא מאפשר לנו, הקוראים, להמשיך מכאן.
זה לא ספר פשוט לקריאה. לא רק בשל מורכבות המשימה שלקחה על עצמה הכותבת: לשוחח עם ציפור ועם אמה המתה ובו-בזמן לשוחח עם הקוראים, או בשל התנועה בין סוגות שונות, אלא בשל הקושי ליצור שפה חדשה, רב-תחומית ומלאת רבדים. בקריאה ראשונה הטקסט לא פעם קופצני, קצת מבולבל, אפילו לא ברור, אולי מפני שהוא מרפרף בין סוגות ועולמות תוכן ומדלג בין ידע לפרשנות ולרגש, ואולי מפני שמדובר בזרם תודעה. לכן הוא מחייב קריאה אחרת וקשב רב. יש לקרוא אותו בקול רם, כדי לראות את המילים, הסימנים והאיורים, לחוש אותם בפה ובשפתיים, לשמוע ולהקשיב. צריך להגיע אליו חופשי, כמו ציפור, להשתחרר מכבלים של ידע, תובנות ותחושות וללכת שבי במסלול שהכותבת סללה למעננו. קריאה כזו מצריכה הרבה סבלנות ופתיחות: להקשיב, להתבונן, לגעת — בפנים ובחוץ, לזכור ולשכוח, לבוא אל המילים טאבולה ראסה, ולקרוא שוב. אבל יש בה גם שכר גדול, בעיקר כי כהן-מגורי מותירה לנו מרחב להכניס את עולמנו בין המילים, לשוחח עם עצמנו, להיות חופשיים. •
זה לא ספר פשוט לקריאה. לא רק בשל מורכבות המשימה, אלא בשל הקושי ליצור שפה חדשה, רב-תחומית ומלאת רבדים
