בעולם מושלם, הבמאי ימין מסיקה היה נחשב למלך ה"בי-מוביז" הישראלי (כינוי הוליוודי לסרטי קולנוע דלי תקציב). הרי הוא המציא ז'אנר שלם של סרטים מזרחיים בתקציב מינימלי, סרטים שזכו ללעג מהממסד וכמובן שלא הוקרנו בבתי הקולנוע, אלא רק בקלטות וידיאו. למרות האיכות העלובה שלהם והתקשורת שאהבה לחבוט בהם (כולל עלבונות כמו "הבמאי הישראלי הגרוע ביותר" ופינה מיוחדת בתוכנית "רק בישראל") – ימין מסיקה וסרטיו הפכו לאגדה. "זמרי הדיכאון" שכיכבו בהם, כמו משה כהן ותמיר גל, הגיעו לכל מקום במקביל לפריחת ז'אנר המוזיקה הטורקית בשנות ה-90.
אבל כאמור, התקשורת והמבקרים לא הפסיקו לצחוק על ימין מסיקה, והסרט "הפקות המזרח" שיצר יניב סגלוביץ' מנסה לתקן את העוול שנעשה כאן כלפי במאי נחוש במיוחד שצילם עשרות סרטים בתקציב אפסי, בעוד כל העולם נגדו. מסיקה, כך מתברר בסרט, נלחם בממסד כל חייו. לבתי ספר יוקרתיים לאמנות כאן הוא לא התקבל, אבל לבתי ספר מקבילים בניו-יורק דווקא כן. הוא היה יכול להציג את עבודותיו כאמן בגלריות נחשבות, אבל בחר לחזור לארץ ולספר את הסיפור של השכונות. התסריטים היו מופרכים, הבימוי היה סופר-מוגזם והשחקנים חובבנים, וכמובן - הבום תמיד הופיע בפריים (ראו את המיקרופון של איש הסאונד, לפעמים גם את התיק שלו). אבל מרוב שהסרטים האלה היו גרועים, הם נהפכו לטובים. ימין מסיקה הצליח ליצור שפה קולנועית מוגזמת משלו, כמו קוונטין טרנטינו ומרטין סקורסזה. אם הסרטים הללו היו מופקים בארה"ב, בטוח שטרנטינו בעצמו היה מתלהב מהם.
מסיקה עונה בסרט על אחת השאלות החשובות: האם הוא ידע שהסרטים שהוא יוצר ממש גרועים? התשובה חיובית, הוא בהחלט יודע ש"מבט כואב" עם משה כהן בתפקיד הראשי הוא לא "השור הזועם" או "ספרות זולה". אבל מאות אלפים ראו את הסרט הזה והתחברו אליו, להקרנות פרטיות שמסיקה אירגן הגיעו מאות אנשים, ואחרים התחננו לכרטיס. התקשורת לא הפסיקה להתאכזר לימין מסיקה, עד שהוא מעיד על עצמו שנאטם מבחינה רגשית. היום, אין ספק שהיחס למסיקה היה שונה. אולי היה מקבל תקציב שהיה מאפשר לסרטים להיראות יותר טוב. הגזענות ממנה סבל מסיקה הייתה איומה, ובכל זאת הוא לא הפסיק ליצור סרטים. הוא עד כדי כך אוהב קולנוע, וזה דבר מעורר השראה.
הסרט "הפקות המזרח" עושה חסד עם ימין מסיקה, מצליח במטרה שלו ומספר את הסיפור מזווית אחרת. השאלה המתבקשת היא מה היה קורה אם מסיקה היה יוצר את הסרטים הללו היום, ולדעתי הם היו מביאים מיליוני צופים ואפילו קוטפים כמה פרסים. ליצור שפה קולנועית שמזוהה איתך זה הישג משמעותי יוצא דופן, תשאלו את טרנטינו.
בקטנה
בתוכנית של שמעון ריקלין בערוץ 14 שודר אייטם על "השקר ההומניטרי - החיים ברצועת עזה נמשו כים כרגיל", ואחת ההוכחות לכך הייתה סרטון של בלוגר עזתי שמציג לרא ווה חבילות סיוע. רק שאלה: אם הכל בסדר, למה צריך חבילות סיוע? ואם בעזה הכל מתנהל כרגיל, בעוד תושבים בישראל עוד לא חזרו לביתם - מה קורה עם "הניצחון המוחלט"?
