ספר הדם // קים דה לוריון } תרגום: ניצה בן-ארי } שוקן } 261 עמ'
הספר מספר את סיפורו של צעיר.ה שווי-צרי.ת, שמזדהה מגדרית כא-בינארי.ת, במפנה המאה ה-21. הסירוב להזדהות כ"גבר" או כ"אישה" מתהדהד במבנה הצורני, חוצה הז'אנרים, של הספר, שכמעט כל פרק בו נכתב באופן שונה מרעיו. מבחינה תמטית, הספר דן בגוף, בזיכרון ובכתיבה, שגם להם איכות נזילה, משתנה תדיר, לא מקובעת. המארג המתקבל הוא לא פחות ממזהיר.
הספר נפתח בפרולוג, שהוא מעין הצהרת כוונות ופנייה נרגשת אל הסבתא ("הגרוסמר"), הנמענת המדומיינת של הטקסט, שנראה כי נמצאת בתהליך דמנטי. הכוונה היא לכתוב לה את "כל הדברים שאף פעם לא יכולנו לומר זה לזה ואף פעם לא נוכל לומר זה לזה".
לפרק 1 מבנה כמו-קטלוגי המנסה ללכוד את דמותה של הסבתא דרך התמקדות בחלקי גוף שלה (ידיים, פה) ובחפצים המאפיינים אותה (בגדים, קופסאות, טלוויזיה). פירוק זה של הגוף לחלקים ולחפצים הוא דרכו של המספר לדון ביחס הפולשני שכוננה כלפיו הסבתא בילדותו, והוא מהדהד את הטראומה של החפצת גופו בידיה, החפצה שמאיינת אותו: "אם יש תחושה אחת מהילדות שלי שאני זוכר בדיוק, הרי זו התחושה שהגוף אינו שייך לי... אני הייתי תמיד רהיט, שידונת כזאת, בשביל לאפסן בה דברים"; "עד היום אני מרגיש שהגוף שלי לא יושב נכון... אני מרגישה את הגוף שלי רק כשאני מעניקה אותו, כשאני מציעה אותו לאחרים".
פרק 2 הפרגמנטרי מרחיב את העיסוק בילדות ומשרטט, טיפין-טיפין, את המבנה המשפחתי הגרעיני, על יחסי הכוח שבו. לסבתא הדומיננטית מצטרפת בתהּ, אמו של המספר ("המֶר"), ויחד הן מייסדות משפחה של נשים חזקות, "גבריות", שדוחקות את אבי המספר (הפֶּר): "הפֶּר הוא זעיר. המקום בבית מוגבל. פר צריך לפנות מקום. פר נכנס בדיוק לאגרוף של מֶר... מר והבית מחוברים... להיות בבית = להיות במר". הילד.ה מזדהה עם האב, פוחד.ת מהסבתא ומהאם על אף השפעתן המכרעת על חייו, בורח.ת ומתחבא.ת מהן, משתדל.ת להישאר מחוץ לבית ככל האפשר, רוצה להפוך לבלתי נרא.ית.
לאחר הטון הלירי של שני הפרקים הראשונים, פרק 3 מציע כתיבה מחוספסת, נועזת, מבריקה בלשונה ובסגנונה, שמתארת את שנות ה-20 הפרועות של המספר ומהדהדת את המעבר מהכפר אל העיר הגדולה. תחילה הוא נכנס להוויה ההומואית והסוטול העירונית, ונע הלוך ושוב בין ציריך לברלין, אך לאחר מכן מוותר על הוויה זו כי אינה מתיישבת עם תפיסת עצמו כאַ-בּינארי. במקביל הוא פוצח במחקר היסטורי על יחסם של בני האדם לאשור הדם, העץ הכבד המלווה את גינת המשפחה לאורך הדורות. בנימה ביקורתית חצי הומוריסטית/פרודית הוא מתאר את השילוב בין היחס לצומח לבין היררכיה חברתית-כלכלית, קולוניאליזם ולאומנות: "ואכן קראתי שבמאה ה-19 היה ביקוש לא נורמלי לעצי פארק, בעיקר לאשורי דם... בהתחלה רק מלכים יכלו להרשות לעצמם את העץ הזה, ואז קרה מה שנקרא אפקט הזליגה... [אך] אשור הדם אינו רק השתקפות לשנאת עניים, אלא גם הזדמנות לטפטף את הנרטיב הלאומני... שבו כל אחד טוען לאבהות על אשור הדם למטרותיו הפטריוטיות המזדמנות".
אם פרק 3 צולל אל תולדות יחסם של בני האדם אל אשור הדם, פרק 4 עומד בסימן אילן היוחסין הנשי של הסבתא. בפני המספר.ת מתגלות תיקיות סודיות של האם, ומתגלה כי זו חיברה "שמיכת טלאים אמיתית" — אילן יוחסין נשי המתחיל מהמאה ה-14, תקופת המגפה השחורה. עבודת התיעוד המעמיקה של האם חושפת בפני הבן/ת פן נסתר שלה: לא רק אמא שקוראת להנאתה באופן אובססיבי ספרי מכשפות, אלא גם אמא כותבת, אוטו-דידקטית, שמבינה את החשיבות ההיסטורית של חשיפת חייהן המושתקים של נשים (ואת הפעילויות החתרניות שלהן) בעולם של גברים. אילן היוחסין הזה מחולל גם שינוי מהותי ביחס המספר.ת אל האם, והיא "מרגישה קשורה למֶר בדרך שעד כה לא הרגשתי אף פעם".
פרק 5, האחרון, מורכב מכמה מכתבים אל הסבתא, ואחד אל האם שהמחבר.ת, כתב.ה אותם במכוון באנגלית (ולא בגרמנית), תוך שימוש בתוכנת תרגום (וכך נעשה גם, על פי בקשתו.ה, התרגום לעברית). מתוך הפחד מהסבתא, הוא משתמש ב"שפה שמרגישה כמו מרחב משלי, לא משנה כמה שגיאות אני עושה, השפה שאת לא ממש מבינה". זו צורה מיוחדת של הזרה, שבסופה נשאלת גם השאלה הז'אנרית: מה הטקסט הזה? אמת? בדיה? גם וגם? והתשובה היא עצמה שאלה חדשה: "אולי זה מה שמטבעו מוזר באוטו-פיקציה: להתחיל לכתוב מתוך מציאות שחוזרת על הבדיה שאנחנו לא קיימים".
תרגומה של ניצה בן-ארי מבריק, והיא מנמקת את בחירותיה הרגישות-מגדרית בהערות מתרגמת בפתח הספר ובסופו. •
מה הטקסט הזה? אמת? בדיה? גם וגם? "אולי זה מה שמטבעו מוזר באוטו-פיקציה: להתחיל לכתוב מתוך מציאות שחוזרת על הבדיה שאנחנו לא קיימים"
